חן מזרחי הוא סטנדאפיסט ושחקן ישראלי שהחל את דרכו בבמות הסטנדאפ בגיל צעיר. הוא גדל בשכונת התקווה, למד במכללת מקס פיין, ושירת בחיל האוויר. מזרחי נודע בזכות השתתפותו בתוכניות טלוויזיה כמו "הבורר", "צחוק מעבודה", ו"שותפים", וכן בקמפיין פרסומת לפפסי. הוא מופיע במופעי סטנדאפ ברחבי הארץ והוא גם אושיית רשת ברשתות החברתיות

חן מזרחי?

אני מסרבת להאמין שהמציאות שלנו אמיתית ולא סימולציה הזויה

כי הרגע ראיתי סרטון של דוד ביטון עושה asmr וביבי עשה סרטון תעמולה עם חן מזרחי ואהוד ברק עשה את אתגר הפקק ואיפשהו בארה"ב חיילים אמריקאים עברו הרצאה על נארוטו ראננינג

זכרונות מבועז

מי שהיה החבר הכי טוב שלי ביסודי מואשם בעברות מין בקטינים. עד כה הוא לא הורשע בשום דבר, ולדברי עורך־הדין שלו הוא לא נסה לפגוע בקטינים אלא רק ללמד אותם כמה תרגילי נשימה (ואת תגובתו הביאו רק בויינט עד שהכתבה הזו פורסמה ופורסם כתב אישום מסודר – איזו עיתונאות איומה יש בארץ…), אבל עכשיו מתברר שהוא גם הוריד המון פורנוגרפיה פדופילית במשך שנתים (מילא פעם אחת מתוך סקרנות מורבידית, כמו הבן של חני נחמיאס, אבל שנתים?) ומדובר כבר בכמה תלונות, אז מבחינתי המקום לספק סביר כאן הוא די מועט. (אני כמובן מקוה שאני טועה ולא היה שום דבר כזה – לא רק מתוך דאגה לכל הנוגעים ב��בר, אלא גם כי מדובר במוזיקאי מוצלח למדי.)

מיותר לצין שאני די בהלם מכל הסיפור. אני יודע שאני לא קרוב בכלל להיות הנפגע העקרי מהסיפור – המשפחה שלו נפגעה הרבה יותר, שלא לדבר על הקרבנות והמשפחות שלהם – אבל אני עדין רוצה לפרוק כמה דברים מהזוית שלי, ביחוד לאור הטוקבקים המופרעים שם.

כשאני הכרתי את בועז הוא היה ילד אינטליגנטי ובסה״כ די נורמלי: בן להורים ממוצא מזרחי (לבנוני או סורי, אני חושב), נשואים. היתה לו אחות גדולה ואח קטן, ובאופן כללי הדינמיקה ביניהם היתה דינמיקה רגילה של אחים – אני זוכר ריבים פחות קשים ביניהם לעומת ריבים בין אחי לביני. אמא שלו היתה נחמדה, אבא שלו היה קצת שטותניק אבל בן־אדם סבבה ממה שזכור לי – כשהייתי ילד שמעתי איזו שמועה שהוא מדבר יפנית, וכששאלתי אותו הוא אמר: ”רק בניב הצפוני”, מה שכמובן התברר בדיעבד כשטות גמורה (ורק כשלמדתי את השפה בעצמי התברר לי שהשתמע מזה שהוא אמר ”רק כמו כפרי בור”); אז חשבתי שהוא שקר לי ועבד עלי ולא אהבתי את זה, אבל בדיעבד זו היתה סתם שטות רגילה. הם גרו בשכונה יחסית נובורישית בחדרה, במרחק הליכה מבית־הספר. הם היו במעמד בינים או בינים עליון, ובאופן כללי די התאימו למודל של בורגנות ישראלית קלאסית – אפילו היתה להם כלבת לברדור שחורה חמודה בשם פּוּקִי שהמליטה כמה גורים בשלב מסוים. הוא למד לנגן על קלידים החל מכתה ג׳ (אני חושב), ואני הייתי נוכח בחלק מהשיעורים; למעשה, בגלל זה למדתי בעצמי לנגן על קלידים, ועוד עם אותה מורה, במשך שלוש שנים. (והכל כי רציתי לנגן את מארש צה״ל, למרבה האירוניה…) לא היתה לי אז שום אינדיקציה של ממש למה שעתיד לבוא, אולי חוץ מזה שכשהוא היה בכתה ה׳ היתה לו חברה צעירה ממנו בשנה, ואני די בטוח שגם זה כי היא היתה הבת של חברים של המשפחה.

אני הייתי ילד דחוי באותם ימים, ואמא שלי היתה זו שדחפה אותי להתידד אתו (בכתה ב׳ אם אני זוכר נכון). אני זוכר אותנו מרכיבים K’Nex ביחד, מעבירים המון הפסקות ביחד, אותי מבקר אצלו לעתים מאוד קרובות למרות שגרנו בשכונות יחסית רחוקות זו מזו – לפחות עד שההורים שלי נפרדו (בכתה ד׳), אמא שלי עברה לגור עם בן־הזוג החדש שלה באותה שכונה, במרחק הליכה ממנו, ואני עברתי בהדרגה לגור אתה רוב הזמן (בכתה ה׳). הוא היה במסיבות ימי ההולדת שלי, ובסרטון וידאו ישן אחד הוא מצולם מאחל לי ברכה שממש אהבתי – הוא ברך אותי ש”אצליח בכל מעשה ידי” (ילד שעולה לכתה ה׳, אני חושב), ובעיני זה נשמע אז כמעט פואטי. במסיבת פיג׳מות שנערכה אצלו בתחילת כתה ה׳, התודיתי בפעם הראשונה על הקראש שהיה לי על הילדה החדשה בכתה, ואחרי זה הייתי חופר לו עליה המון ועל כמה שאני מתיסר מזה שהיא לא אוהבת אותי בחזרה.

בועז נשאר חבר שלי ��אורך רוב שנות היסודי שלי, למרות המחיר החברתי ולמרות השגעונות האוטיסטיים התמוהים שלי באותו זמן (בין היתר הדת הביזארית שהמצאתי לעצמי). היתה רק הפסקה קצרה יחסית, שבה הושפעתי לרעה מילד אחר עם אובססיה מוזרה לסקס בקטע ילדותי, ובעיניו זה לא מצא חן שאני ”סוטה”; דברים חזרו למסלולם הרגיל אחרי שזה עבר לי. בדיעבד אני מכיר לו על זה תודה, ואני ללא ספק מכיר לאמא שלו תודה על הסבלנות שהיא הפגינה כלפי – במבט לאחור אני יכול להבין שלא היה קל אתי, בין היתר בגלל האוטיזם שלי. כך, למשל, אני די נדהם מזה שלא היו לזה השלכות של ממש כשהאשמתי אותם בחוסר פרופורציות ילדותי פר־אקסלנס שהם מנסים להרעיל אותי, כי שמצאתי ברכיבים של התרכיז שמזגו לי צבע מאכל כלשהו שהתפרסם זמן קצר קודם לכן שהוא ככל הנראה מסרטן (אולי טרטזין?…). (אני כמעט בטוח שאמא שלי התערבה שם לא פעם ולא פעמים, אבל זה סיפור אחר.)

בכתה ו׳ כנראה נמאס לו. אני הייתי ילד שקצת קשה להסתדר אתו, ובאותו זמן פתחתי אובססיה אוטיסטית קלאסית לביטלס, והוא פחות התלהב. בשלב מסוים הוא אמר לי, מול עוד ילדים בשכבה, שאני מעצבן אותו והוא לא רוצה להיות חבר שלי יותר, ומיד אחרי זה הוא הצטרף אליהם בלעג כלפי – הילדים הדביקו לי כינוי תמוה כלשהו שקשור בציפורים, והם שרו, למרבה האירוניה, את ”I Believe I Can Fly” של ר. קלי, שבדיוק יצא אז. (בקטע קטנוני, נראה שעכשיו דוקא הוא הולך להיות jailbird.) בהמשך הוא גם חשף כל מיני דברים שאמרתי לו באופן פרטי (למשל פרטים מסוימים בנוגע לדת האמורה) כדי ללעוג לי ולצרף את כולם ללעג, ואין לי מושג בשביל מה הוא היה צריך לרדת לרמות האלה. אני מבין כמובן את זה שלא התאים לו יותר, אבל האופן שבו זה נעשה מאוד חרה לי במשך המון זמן אחר־כך. ובכל־זאת, באופן תמוה, הוא כן היה מוכן לדבר אתי כמו בן־אדם עוד הרבה זמן אחרי זה, ולפעמים גם הגן עלי בסיטואציות מסוימות, אבל כששאלתי אותו מה הוא רוצה ממני בעצם, הוא לא יכול היה לענות.

אחרי היסודי עברתי עם אמא שלי לעמק־חפר, והקשר נותק. בכתה ט׳ נתקפתי פרץ נוסטלגיה והתקשרתי אליו (זכרתי את המספר של הבית שלו בעל־פה – אני עדין זוכר) ושאלתי אם הוא יודע מי אני; הוא חשב שאני מישהו בשם איתן, והיה בהלם גמור כשאמרתי לו שזה אני. דברנו אולי עוד פעם או פעמים אחרי זה בטלפון, והקשר נותק שוב. בשנה שאחרי התקשרתי שוב, יצאתי מהארון בפניו כביסקסואל (הוא אמר שהוא לא בקטע), והמשכנו משם לדבר במסנג׳ר. הכרתי לו את השיר היפני הקלאסי Iroha, והוא חבר לו לחן אוַנגרדי משלו; הוא הזמין אותי להופעה שלו, אבל בסוף לא הלכתי. בסופו של דבר, הקשר התמסמס שוב. (אבא שלי תהה אם הוא למעשה רק רצה שאני אבוא לראות אותו מופיע ולא הרבה יותר מזה.)

הפעם הבאה שראיתי אותו היתה קצת אחרי יום ההולדת ה־18 שלי, במסיבת יום הולדת של חברה משותפת. לא היה לי מושג שהוא יהיה שם, ועשה רושם שהוא לא ממש שמח לראות אותי משום־מה; כשנסיתי לדבר אתו, הוא ענה לי בטון קר, בעקר במלים בודדות ובמשפטים קצרים. נראה ששנינו התחרינו על תשומת הלב של אותה בחורה, מישהי שכבר הכרתי מארועים קודמים והיתה לי אתה כימיה; בין היתר, כשהוא ראה אותי מדבר אתה לבד, הוא בא לדבר אתנו כאילו כלום, ואני התרעמתי. בסופו של דבר הוא הלך, ובשלב מסוים היא ואני הלכנו לבד לטיול בשכונה, נשכבנו על הדשא בככר קרובה, ושם התנשקנו בפעם הראשונה, אבל חזרנו אחרי שהממטרות התחילו להתיז עלינו בהפתעה. (יצאתי אתה תקופה קצרה אחרי זה, כשהייתי בצבא, אבל זה כבר סיפור אחר.)

לא ראיתי אותו אחרי זה במשך כמה שנים. את החברה המשותפת ראיתי כמה פעמים באוניברסיטה, ולדבריה הוא היה ”תל־אביבי טיפוסי”: גר ברמת־אביב, יוצר מוזיקה ובינתים מתפרנס מעבודה בסושיה. (חלק מהטוקבקים ”מאשימים” אותו גם בשמאלנות ומנסים ליחס התנהגות כזו לשמאל באופן כללי; צר לי לאכזב את האנשים הנכבדים הללו, אבל אין לי שמץ של מושג אם זה נכון, ומהוייב שקבלתי ממנו אני מתאר לעצמי שהוא לכל היותר שמאל־מרכז.) הפעם הבאה שראיתי אותו היתה בטקס חלוקת התעודות לתואר הראשון שלי: מאוד הופתעתי כשהתברר שהוא הוזמן לנגן בטקס וללוות בו את הזמרת אפרת רז. עמדתי ממש לידו והוא לא שם לב עד שהטקס נגמר ממש; הוא מאוד הופתע גם הוא ושאל מה אני עושה שם, ועניתי לו בפשטות: ”מקבל תואר.” באותה הזדמנות גם אמרתי לו ששניתי את השם בתעודת הזהות, ושעכשיו קוראים לי ניל, אבל כשהוא הציג אותי בפני הזמרת הוא פתח ב”אני מכיר אותו בתור [השם הקודם]…” באופן אוטומטי. הוא התנצל כשהערתי לו על זה מיד אחר־כך, אבל עדין באופן כללי נשאר לי טעם די מר מהאינטראקציה הזו.

הפואנטה של כל הסיפור הזה היא לא נסיון להגן על בועז בשום צורה. אם יש לה פואנטה כלשהי כלפי מישהו אחר, היא בעקר להראות שמדובר בבן־אדם, עם כל המורכבויות שכרוכות בכך. שתקפנות מינית יכולה לבוא בליווי שפע תכונות אנושיות אחרות, מכיוונים מאוד לא צפויים, ומצד שני גם תוקפים מינית הם בני־אדם עם השפעות כאלה ואחרות על כל מיני אנשים, ולא סתם מפלצות פלקטיות – ואת זה צריך לזכור כשמדברים על תרבות אונס וכמה שאונס זה נורא, כי אונס עובר כזו דמוניזציה (מוצדקת!) שכשאנחנו נתקלים בתוקף בשר ודם בחדשות, לפעמים קשה לנו לקשר מעשה כזה איום למישהו כזה נורמטיבי.

וברמה האישית… אני מניח שהייתי צריך איזשהו פורקן. איזושהי דרך לעבד את כל מה שקרה.

וזהו. עכשיו אני מקוה שהכל יפתר בשלום, שהצדק יעשה עבור כולם, ושהמשפחה שלו תעבור את זה בשלום, כי כך או כך באמת חבל לי עליהם.

תודה על הכל, בועז. היה שלום.

ארוחת שישי שגלי היפה, הבשלנית והאופה הפניקה….אמנם הילדים לא היו, מה שאומר שהיינו בצוות מצומצם…אבל גלי בישלה באותה כמות ויש מצב שיותר…בשרים שהיו שעות בבישול ובתנור, סלטים, אנטי פאסטי מדלעת ערמונים, דלורית וכרובית, מרק קופטות סלק, קציצות עם שעועית, תבשיל גולש מדהים של לייזה פנלים, צלי כתף עם דבש וחרדל של חן מזרחי במטבח, ועוד ועוד ועוד…אפילו לחם שום ופילו ממולא בשר…ועוד ועוד. היה קשה (: (at Zikhron Ya`aqov) https://www.instagram.com/p/CasiPG6t-oi/?utm_medium=tumblr

ECHO feat. Karolina - Barak Shachor from Inbal Gery on Vimeo.

קליפ: בימוי, עריכה, ארט, הפקה: שרון כהן וענבל גרי צילום ועריכה נוספת: ברק רובינוביץ' ע. צלם: תום פרזמן ע. בימוי: עדי גרי סטיילינג: ים סופר איפור: דנה ברכה משתתפות: אקו מורגנשטרן, אחינועם ישי, אן הירש, חן סיבהט צילום סטילס: גיא בנאים צילום רחפן: גל כהן תודות: תם קריב, יעל טנדטר, אורי בן דרור, שקד מזרחי, טמיר אהרוני,נועם ברגר, טליה מזרחי, משפחת ישי State of Bliss

שיר: מילים: אקו מורגנשטרן, קרולינה, שאנן סטריט לחן: אקו מורגנשטרן, קרולינה, שאנן סטריט, בנו הנדלר הפקה מוזיקלית: בנו הנדלר עיבוד: קרולינה, בנו הנדלר שירה, גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית, חצוצרת פה וסוואגה אין סופי: קרולינה בס, גיטרות, תכנות תופים, קלידים: בנו הנדלר קונטרבס: אביחי טוכמן קלידים: נועם חבקין

EFIFO, fashion, Fashion Magazine, GUAPO, אולם בלה וידה, אופנה, אופנה אונליין, אילנית מזרחי, איפור, איתי גורביץ׳, אלה עובד שמלות כלה, אלמוג כיסויי ראש, אסתר סעדו איפור ושיער,בגדי ערב, בר קינוח, גואפו, גליתא עיצוב פרחים, די. ג'ייז, דנה ישראלי,דניאל שלו, הדס עיצוב אופנה, הילה ישראל, הילולים, הילת החינה,היפה בלבן, חן חוה שמלות כלה,חתונה, טבעות אירוסין ונישואין,טליתות ותופי מרים בעיצוב והקדשה אישית, יוצרי מתנות לחתן וכלה, יריד החתונות מרילנד, יריד מקודשת, כיסויי ראש, לימור בן יוסף, לימור בן יוסף שמלות כלה,לימור בן יוסף שמלות כלה וערב,לימור בן יוסף שמלת כלה, לימור כץ, מגזיין אופנה, מגזין אופנה,מגזין אופנה אונליין, מגזין אופנה ישראלי, מגזין האופנה של ישראל,מיש-מש, מעצבי שמלות כלה,מעצבי תכשיטים ואקססוריז, מתנות אישיות, ננה, עדילי שמלות כלה,עיצוב שיער, פייג'י, צ'פצ'ולה, צילום,רימון חינות יוקרה, שבוע אופנת הכלות, שדה בר, שזירת פרחים,שירה העברי, שירותי אלכוהול,שמלות כלה, שמלת כלה, שרון לוי טבעות נישואים ואירוסין, תופי מרים וברכות כלה, תמר קיני תכשיטים

חן מזרחי, קומיקאי ישראלי עם מעל לחצי מיליון עוקבים באינסטגרם, ביצע מופע סטנדאפ בו התבדח על תושבי עזה שנפגעו במהלך נפילת מצנח שלא נפתח, בסיוע הומניטרי שניתן לתושבי עזה. בעוד שהקהל באולם הגיב בצחוק, התגובה ברשתות החברתיות הייתה שונה לחלוטין. רבים מהמגיבים הביעו זעם וביקורת על ההתייחסות לטרגדיה אנושית בקלות דעת, והדבר עורר שיחה רחבה על גבולות ההומור והאחריות המוסרית של אמנים וקומיקאים כלפי החברה. כל הפרטים והעדכונים באתר דופק.

Belle & Sue, Buy Kilo, Chen Bar Kalifa's Room, Disobey, H&M, Irit Sadra, Lilco, Maison Connie, mc2, Omri Harari, Shilat Mizrahi, Twenty Four Seven, איפור, אירית סדרה, בוטיק הילית מור, גופיית זהב, דוגמנית,דניאלה להבי, חולצה מכופתרת, ים יאגודייב, ירין לוי, מאיה נגרי, מגזין אופנה, מגזין אופנה חברתי' Yarin Levy, מגזין אופנה ישראלי, מעיל זהב, מעיל טרנץ', מרי נעליים,סוודר פרווה, סטייל ריבר, סטיילינג,עדיקה, עומרי הררי, עיצוב שיער,פונצ'ו, פנצ׳ו, צילום, קסטרו, רבקה ווג, רונן חן, רנואר, שילת מזרחי,שיער, שכמייה