איך טלפון אחד קטן

איך טלפון אחד קטן מעורר שוב געגוע – געגועים (יהודית רביץ – געגוע) הפעם זה סיפור על חבר שלי – קובי (כל קשר בין הסיפור הזה למציאות מקרי לחלוטין).לקובי היתה זוגיות טובה – אישה אוהבת ושני ילדים מוצלחים. הוא בדיוק עבר לגור בדירה משלו עם בת הזוג והילדים, כשטלפון אחד זעזע את עולמו. קובי חזר מהעבודה כשצלצול הטלפון קטע את חוט מחשבתו. המספר היה לא מוכר והוא נתן לאישתו לענות.בצד השני היתה מישהי שהזדהתה…

View On WordPress

שלושה שלבים לאהבה לפי פרופ׳ סיגל

(1) תשוקה מינית

(2) התאהבות

(3) אינטימיות

שלב התשוקה המינית מבוסס על שני חומרים: טסטוסטרון, הורמון החרמנות והתוקפנות הזכרי, הנמצא אצל גברים צעירים בכמות הגדולה פי-20 מכמותו בקרב נשים באותה קבוצת-גיל, ואנדורפינים, המזכירים בהשפעתם את הסם אופיום, והם מרגיעים ומשחררים מכאב. 

השלב השני, שלב ההתאהבות, מבוסס על דופאמין ונורפינפרין, ולעתים גם מעט סרוטונין. 

בשלב השלישי, שלב האינטימיות הנפשית, מופיעים בקדמת-הבמה שני חומרים אחרים: אוקסיטוצין וגם ואזופרסין.

קראת בסוף את הכתבה עם אלונה?

כן! קראתי ונהנתי חחח

אין לי את העיתון לידי אז אין לי ציטוטים מדוייקים, אבל הכתבה הייתה שני עמודים (שלושה אם מחשיבים את התמונה הענקית של אלונה 😍) ומלאה בפניני החוכמה של אלונה. כאילו ברצינות, המוח שלה זה דבר מדהים. היא כל כך חכמה ומצחיקה ורהוטה וזה אשכרה מרענן לקרוא ראיון עם מישהי יחסית צעירה אבל עם כל כך הרבה שכל.

אוקיי אז היא דיברה על הדיכאונות שהיא חווה מאז שהיא בת 8, והיא בטיפול מאז הגיל הזה בערך. היא סיפרה על הדרכים שלה להתמודדות עם הדיכאון, על זה שהיא יותר פתוחה ומשתפת ושזה עוזר לה.

היה שלב שהיא הזכירה את נועה, הדמות שלה במפקדת, ועל המיניות שלה ואיך היא נועה חווה כאילו את ההתעוררות המינית הזאת. אלונה סיפרה שהיא קראה כתבה על נועה שנכתב בה שהיא איפשהו על הרצף, ושהיא חושבת שלנועה אין את היכולת באמת להגדיר את עצמה בשלב הזה. לסבית או ביסקסואלית, זאת לא הנקודה כרגע.

בשלב הזה אלונה גם דיברה על המיניות שלה, על זה שבנות באינסטגרם באות אליה עם שאלות בנושא ושהיא מנסה לייעץ להן. היא סיפרה שהיא בעצמה חוותה התאהבות בחברה בתקופת התיכון ושהיא לא פוסלת יחסים עם אישה אם האופציה תציג את עצמה. כשהיא הייתה ילדה היא שאלה את אמא שלה איך קוראים למישהי שאוהבת גם וגם, ואמא שלה ענתה לה "ביסקסואלית" ואלונה אמרה לה שאולי היא כזאת.

כשהיא דיברה על האינסטגרם אלונה גם הזכירה את האנדומטריוזיס שאיבחנו אצלה לפני כמה חודשים ושהיא לא הייתה מגיעה לאבחון הזה אם היא לא הייתה משתפת את התסמינים שלה והנשים שעוקבות אחריה היו אומרות לה שזאת המחלה. היא גם דיברה בכללי על זה שאין לה בעיה לשתף דברים, שזאת היא ושהיא אוהבת לחשוף את החיים שלה בצורה אמיתית.

שאלו אותה כמובן גם על זוגיות כי איך לא חחח והיא סיפרה שהיא לא אוהבת להיות לבד, שכיף לה במערכות יחסים ושהיא תצא עם מי שבא לה.

באותה גזרת "שאלות שכל הזמן שואלים את אלונה" אז גם אבא שלה, גדעון סער, עלה בשיחה כי בכל זאת שוב מערכת בחירות חחח היא סיפרה שהיא לא מדברת איתו על פוליטיקה ושבשבילה הוא רק אבא גדעון ושהיא לא רוצה לעסוק בעולם הזה. היא כן מתעניינת בנושאים חברתיים, אמרה שהיא אוהבת את החיבור של אבא שלה עם גנץ ואייזנקוט ושהיא מאוד מתחברת למרב מיכאלי.

אה גם שאלו אותה על מיה לנדסמן ועל כל הסערות שהיו איתה. אני לא זוכרת במדוייק מה אלונה ענתה, אבל זה היה משהו בסגנון של מיה שחקנית מדהימה והיא דעתנית ואני מעריכה אותה ואוהבת אותה.

זהו בעיקרון? זאת הייתה כתבה קצרה יחסית חחח היו בטח עוד דברים קטנים שפספתי אבל אני לא מצליחה להיזכר בהם. אם מישהו רוצה ציטוטים מדוייקים אני אנסה להשיג שוב את העיתון!

שמעתי ממך הרבה. שאני מטומטם, ש... אני חסר לב, שאני אגואיסט. כן, המריבה האחרונה שלנו הייתה נוראית. הצעקות, הדמעות של שנינו. את לא היחידה שסבלה ביחסים האלה, את יודעת. זה שחשדת שאני בוגד בך בכל פעם שהתעכבתי בעבודה הציק לי. אם הגברים הקודמים שלך היו כאלה, לא אומר שכל הגברים כאלה.

התעייפתי מלשמוע את הסיפורים על המפגרים שיצאתי איתם לפניי. אני מבין שניסית לרמוז לי לא לשקר לך, אבל אף פעם לא עשיתי את זה. אני לא מהגברים האלה.

אני יודע שבסופו של דבר, אני זה שסיים את היחסים האלה. אבל אני בטוח שעשיתי את זה בצדק. לא יכולתי ככה יותר.

•••

טוב, אז... אני באמת לא יודע למה אני ממשיך לעשות את זה, אבל שיהיה.

בכל מקרה... אני יודע שהיחסים שלנו קצת לא מסתדרים לאחרונה. אני מצטער, זה בגלל הלחץ בעבודה. אני יודע שאת מתה לחנוק אותי על זה שאני חוזר הביתה עצבני כל ערב, סליחה. העבודה הורגת אותי.

אני יודע ש... בטח ניפרד בקרוב, וזאת שוב תהיה אשמתי. אני אוהב אותך, אבל... זה כנראה יותר מדי בשבילנו. כבר עכשיו אני מרגיש כמה את רוצה לעזוב אותי אבל את מרחמת עליי. תודה, אבל לא. עדיף שתסיימי את זה. אם זאת תהיי את, אולי יהיו פחות דמעות. אני שונא פרידות, אבל אני מניח שאין לי ברירה. אני לא רוצה שתסבלי איתי, את יכולה למצוא מישהו הרבה יותר טוב, אני בטוח.

תודה על הכל. אני מקווה שהכל יסתדר בחיים שלך אחרי שניפרד.

•••

אני... לא יודע מי את, טוב, עדיין לא. אבל בכל מקרה... אני רק רוצה שתדעי, שכנראה צפויים לנו הרבה דברים. לאט לאט, את תגלי כמה אני לא יציב ואולי נתחיל לריב בגלל זה. אבל... אם את באמת אוהבת אותי, כנראה נצליח לעבור את זה. אני מקווה, בכל מקרה. רק רציתי שתדעי שמה שלא אגיד, אני אוהב אותך. אהבה זה רגש שאני לא יודע להתגבר עליו אז מה שלא יקרה, אני אמשיך לאהוב אותך. תדעי את זה. גם אם אני אומר את ההפך הגמור, זה לא נכון.

בטח כבר סיפרתי לך את זה, אבל זה עדיין פרט חשוב. שתיתי בעברי אחרי יחסים שנגמרו בצורה לא יפה כל כך, אז אם את רואה אותי מנסה לשתות, תעצרי אותי. ושוב, לא משנה מה אגיד לך, אל תתייחסי ואל תקחי את זה ללב. אני יודע שאני חסר שליטה לפעמים, אבל אני אומר שטויות כשאני עצבני. מה שאני לא אגיד במצב כזה, זה לא נכון.

אני אולי מתנהג כמו מפלצת לפעמים, אבל...

אבל... אוף, זה לא היה אמור לקרות.

התכוונתי להגיד שאני אולי מתנהג נורא לפעמים, אבל אני לא באמת כזה. אני חלש בפנים, זה הכל.

תודה ו... בהצלחה איתי. אני מקווה שתאהבי אותי למרות כל זה.

***

כיביתי את ההקלטה. כבר עברה שנה מאז שהקלטתי את הקטע האחרון. אני ואותה אחת שכעסה עליי כי תמיד חזרתי עצבני מהעבודה נפרדנו קצת אחרי שהקלטתי את הקטע שהוקדש לה. היום מצאתי את ההקלטה הזאת והנה אני, מקשיב לעצמי מלפני שנה. אני עדיין לבד, מתאפס אחרי הפרידה ההיא. זה היה כואב. אני מתגעגע, אבל יש לה מישהו אחר עכשיו. אסור לי להתערב ביחסים שלהם. זהו. הסיפור שלי ושלה נגמר.

אני לא יודע מתי אפגוש את זאת שלה הקדשתי את הקטע האחרון. אבל אני מקווה שזאת תהיה הפעם האחרונה. כל הקטע הזה מתחיל להימאס עליי. התאהבות, יחסים, פרידה. זאת מציאות שלא כיף להתרגל אליה. הייתי רוצה כבר לפגוש את האחת הזאת, שתישבע לי שתהיה איתי בבריאות ובחולי וכו' וכו'. אני רוצה כבר לשים את הטבעת על האצבע של אותה אחת ולדעת שמצאתי את האהבה האמיתית שלי.

אבל מי יודע מתי זה יקרה...

התאהבות

אתה מרגיש בחיים מכל דבר קטן, כואב לך יותר , שמח לך יותר אתה מרגיש הכל מהבן אדם הזה. אתה נהנה איתו כי אתה כבר לא זוכר מתי פעם אחרונה הרגשת ככה, כל הריבים כל הנשיקות כל ההתרגשויות כל הצחוקים שיש ביניכם יהיה טמוא בזיכרון שלך ואתה תחשוב עלזה כל יום כל היום ורק באלך עוד ועוד מהבן אדם הזה ואתה מתעוור מאהבה בלי לרצות להפסיק אף פעם כי רק ממנו בא לך הכל.

ואז בלי ששמת לב או התכוננת זה נגמר בסוף.

לא

אתה מתחיל להרגיש מתי זה עומד להגמר ואין לך כבר כוחות להלחם במישהו שלא רוצה אותך וכואב לך כי לא באלך לוותר אתה מאמין שיהיה טוב שוב

ואז הכאב מציף אותך והריקנות חוזרת לאט לאט ואתה נהיה אדיש עם הזמן ואתה חושב לעצמך שאתה בחיים לא תרגיש בחיים שוב, אתה לא יודע מתי זה יפסק ועכשיו אתה בודד בדיוק כמו שהיית רק שקשה לך טיפה יותר

נגדל כורסאות סינגל מקורי _ "נגדל כורסאות " מילים לחן והפקה מוזיקלית: ורד שנקר  כל הזכויות שמורות ל-ורד שנקר נגדל כורסאות הוא סיפור אוטוביוגרפי. סיפור על קשר עם מטפל ,התאהבות,חוויית דחייה קשה,והקריאה  למרד במוסכמה החברתית אל מול ,היצרים האיד והתשוקות: "בוא נתקרב עד הקצה בוא נקרב את השולחן אל הכסא, נשנה ונתפרק מהסדר הזה,ונתאווה נרגיל קטורות נזבח זבחים,נקריב את האגו, ונהייה חברים."

https://youtu.be/z4rVYmeSrWw

קמתי הבוקר, רואה יצא קליפ חדש, על לבבות שבורים של צעירים. על בית ספר, על התאהבות, על אהבה ראשונה, והייסורים שאהבה אינה הדדית. אני לא התעמקתי בקליפ ואפילו לא ראיתי עד הסוף. רק אני רואה שגם כאן יש הרבה ילדים בגיל התבגרות שנמצאים בבית ספר וסובלים ממיני בעיות.

התרבו כמות הפסיכולוגים, דיכאונות, ותרופות. ואילו אף אחד לא יודע לסדר דבר. כל הטיוח הזה מעצבן אותי! כי כאן צריך פתרון כולל ויסודי, השקפה בריאה וכוללת. מבט צח אנליטי ושיטה שעוזרת ולא מטייחת. 90% מהבעיות הקיימות סה סתם בעיות מיותרות שאנחנו יוצנו בעצמינו כי לא מבינים דברים בסיסיים בעולם. יצרנו עולם עקום שבו דבר גורר דבר ואי אפשר לשנות כלום. בניין הזה עוד מעט יקרוס, כי כבר אי אפשר לסבלו.

אני שקלתי, לכתוב, לא לכתוב דברים כאלה. מה יגידו, מה יחשבו. אני מצפצפת, כי עולם צריך פתרון. אין לו. אנשים זורמים עם האגו שלהם ולא מבינים ששורש הבעיה זה באגו. ישראל הם היחידים שיכולים לסלול דרך לאור, ולשמש דוגמה לסדרים טובים ונכונים. לכן אני בכוונה לוקחת קליפ רוסי וכותבת תגובה בעברית. כי עם אומות העולם אין לי על מה לדבר, הם לא יבינו, והנאמר הפוך מטבעם ולא יתקבל. ואנשים אינם מסוגלים להסכים על הסדרים הנכונים האלה, ולכן מעדיפים להמשיך לטעות ולגרור לתהום דורות אחר דורות. ואני אגיד.

מערכת החינוך היא בשנים הראשונות של האדם. זה בלוק התא��ה של אדם קטן לא בשל ולא עצמאי לבנייתו כאדם עצמאי שאחרי ההכנה כזו יוצא לחיים עצמאים. ויש פה הרבה שאלות.

1. לא רואה שאחרי ההכנה כזאת ילדים בשלים לצאת לחיים עצמאים.

2. לא רואה שהעולם ידידותי לקלוט אותם ולאפשר להם קיום בטוח. הוא בסימן שאלה. כי עולם של היום מלא הפתעות.

3. וגם בתוך הבלוג הסה שנקרא בית ספר יש הרבה הרבה בעיות.

א. חומר לימוד - ? על סמך מה כתם קובעים, מה מטרתכם? ומה פתאום אתם בטוחים שמה שקבעתם זה נכון.

כי כדי לקבוע דבר כזה, צריך לדעת סוף, תוצאה סופית שעליה כולנו, כל העולם אמור להגיע. ואתם לא יודעים, דבר היחיד והמדד היחיד שמניע את המערכת החינוך לפעול זה חשיבה מדינית כלכלית שנשענת על מדדי צמיחה כלכלית ולא יותר. יוצא שכל מדינה פשוט חושבת איך להרוויח ולייצר יותר ולצרוך יותר והבית ספר מותאמת כדי לגדל מאנשים מכונות יצירה וצריכה כדי ללכת ולהתנפח. עוד מעט זה יתפוצץ. תגידו תודה רבה לקורונה שחסכה קצת מהפיצוץ הגדול ושמה ברקס לשיגעון.

אבל לא נפתר כלום. אף אחד לא יודע מה הפתרון, לא יודע איפה לחפש, לא פתח ספרים ולא הסתכל. כל מנהל מדינה, נעל בעל הבית קופץ וצועק "אני יודע". ובעצמו לא יודע כלום. מרוב טיפשותו או יצר השליטה מנסה להחזיק הכל תחתיו, אבל למטה מועך את כולם.

ככה מעכו אותי. מעכו את ילדי. יש הרבה ילדים שסובלים עקב התנהלות השגויה הזאת ומיני שליטים שמכבים שריפות ומנסים לשמור על שגרה. אמי מבינה הכל. אין לכם פתרון. מנסים לשרוד. אין בעיה. כולם רוצים לשרוד. אבל תעשו חושבים.

העולם לא ישתנה, מגמתו לא תשתנה. מה יתן לכם למעוך את כולם ולהתרסק לשמור על שליטה ועל סדרים הקודמים שילכו ויקרסו בכל זאת. למה לא לחשוב כולל. ובמקום לשחק אותה חכמים ולשמור על פוזה ושליטה, נלמד לאן העולם מתקדם, מה נדרש מאיתנו. ובמקום לחכות להחריף את המצב ולחכות למשברים עוד יותר גדולים שימעכו אותכם בסוף. בואו נדע מה המטרה הסופית שעליה צריך להגיע העולם וכבר נתחיל לחשוב על פתרון טוב וכולל שיעזור לכולם לחיות בשלום.

שהילדים יהיו בריאים נפשית, נדאג להם באמת, לעתידם ולעולם יפה. הרי לכולם ידוע שכל הרע שאנחנו עושים חוזר עלינו בגדול. הרי ידוע שחש עולם של שוחד, עולם של שקר. אתם לא חושבים שאם נמשיך בדרך כזאת זה יחזור עלינו, אבל לא עלינו ממש, אלא לילדים שלנו, שזה הכי כואב והכי קולע..

מנהלי העולם, שרות שרות, מנהלים ומנהלות, בואו נעצור. שחררו. אתם לא תחזיקו לשמור על מה שהיה. יהיה יותר גרוע ובמיוחד לכם. מכאן והלאה, האחריות על גורל הילדים והעם היא על הכתפיים שלכם. ולכם אין פתרון כולל. כל פתרון שלכם הוא לא יותר שטות נוספת שתגרום נזק לעולם ולילדים.

אנא פתחו עיניים, תורידו מפלסים, ותחשבו רגע לטובת כולם ועל פתרון הכולל, ועליו מסבירה לנו חכמת הקבלה. היא מסבירה שמטרת העולם הוא להתקיים לפי הכלל ו"אהבת לרעך כמוך", ובתוך התקשרות היפה ונכונה, להגיע לגילוי האהבה בין כולם, גילוי הכוח העליון. וזה מטרת העולם.

נשמע יפה לאוזן, קשה לביצוע. כיוון שזה כרוך בתיקון האגו האנושי, האדם לבדו חלש כנגד זה. לכן אנחנו צריכים לעזור לכל אדם ואדם להגיע גם כן לאותה המטרה. והבית ספר ובכלל כל המערכות המדינה, הם צריכים לעבוד למען להתאים את עצמם לעזור לאדם קטן האגואיסטי שנולד, להיות מוכן לצאת לעולם הטוב.

עלינו כבר עכשיו לשנות את ההתנהגות שלנו ומיד, ולא להמשיך בהתנהגות הקודם, אלא לפתוח אוזניים מה אומרת חכמת הקבלה ולהשתתף בפתרון הכולל. לתמוך בו. כך אנחנו כולנו יחד נוכל לחסוך לכולם ולהגיע למצב שבו כל אחד גדל בצורה ��קינה, עם חומרים שתומכים ובונים אותו להיות אדם טוב לעולם ולחברה, וזה הטחון היחיד להצלחה של כל אחד ואחד ושל כולנו.

למה התחלתי לדבר על זה, זה בגלל הקליפ. שם מראים אהבה בין בחור ובחור והסבל, ואיך הוא נמשך ומה הוא מרגיש. כל זה טוב ויפה, רק זה ריק מתוכן! אין לזה המשכיות. אנחנו לא לומדים על טבע האדם על יצרים שלו. שאדם הוא כולו אגואיסטי, צריך לעזור לו לצאת מהטבע האגואיסטי ואז לעזור לו לבנות באמת אהבה ומשפחה שדם הוא יהיה מאושר. ומה כאן בקליפ, מראים לי לב שבור? למה לי?

אם הייתי אותה הילדה או ילד והייתי מתאהבת, הייתי רוצה להיות עם אותו אדם ולהשקיע ולבנות משפחה ושיהיה לנו בית וילדים טובים ועולם טוב ובטוח. וככה כל אחד רוצה. אז למה בינתיים מראים לי קליפ כזה? מה זה יתן לי הלב השבור הזה? למה אני צריכה להיות פוסטמה המסתפקת בלב שבור. אני רוצה את הבחור. ורוצה להתחתן ורוצה להוליד ילדים שיביאו רק טוב לעולם. ולא שזה ישאר בגדר של קליפ של שנתנו לי "לאכול" או שזו תהיה התאהבות מקרית זמנית ותעבור. אני רוצה בסיס ורצינות וחיים טובים ובטוחים. ובתנאים של היום אי אפשר.

אז בישראל יש קבוצה שיודעת איך לבנות עולם נכון, בשלווה, באהבה, שכל אחד ואחד ישלים את מקומו בטוב וישפיע טוב לעולם. ואז גם לכל המנהלי העולם יהיה טוב. אף אחד לא יעשה לכם מחאות, ולא יגבנו, ולא ירצחו אותכם ויכבדו אותכם. כי אתם תנהלו נכון את המשאבים שלכם ותשקיעו אותם נכון. השקעה הכי בטוחה היא ההשקעה בשלום, שניתן להשיג רק עם השקעה בחינוך של כל אדם ואדם.

אין לכם פתרון, אפילו אל תחפשו. צריך לפנות למי שיש ולשאול במה לעזור ולתמוך בפתרון הכולל, בשלום של כל העולם ובחינוך הטוב של כל אדם, וכך כולנו מהר וטוב נבנה עולם יפה. שבו יש מקום לכל אחד, שכל אחד משלים את חברו דואג לכולם וכולם דואגים לו. אין מילוי אחר לאדם שממלא אותו יותר מזה, יותר מלדעת שהוא אוהב ודואג ודואגים לו. לא כסף, לא כלכלה ולא רווחה לא ישלימו את זה. וזה הטוב היחידי והמילוי היחידי וטוב לכל אחד ואחד.

הרי כשאתה מוליד ילדים, אתה לא רוצה שהם יהיו עשירים או מפורסמים. כל אחד רוצה שהילד שלו יהיה מאושר ובריא. זהו. אז בואו נעשה את זה יחד. ככל שפחות נעשה שרירים ופוזות, ככה פחות יהיו לנו משברים ובמהרה נאכל לממש כל מה חובה שלנו מצד הטבע לממש וכולנו נהיה מאושרים ומאוחדים ובכך נממש את עצמינו נכון, ובכך נקיים את המטרת הבריאה, נגרום נחת רוח ליוצרינו ונגיע לשלום והשלמה הדדית בשמחה, בתמיכה הדדית ובהתרוממות רוח.

נ.ב. כל הפוסטים אני כותבת כשאני נסערת וכשמשהו נוגע בי. אני לא יודעת לכתוב לפי הזמנה. אני לא יודעת לבדוק שגיאות כתיב ולעשות הגהה. אני קצרת רוח ובודדה, לכן לעשות משהו בצורה רצינית ומערכתית גם אין לי כוח. אני כותבת את הדברים האלה, רק בכדי לשפוך כל מה שיש בתוכי וללמוד לנסח את עצמי. כי גם אני מבינה שאני צריכה להשתתף בכל התהליך הזה וככה אני מנסה. זה שאני דיסלקטית וחסרת לקסיקון, נימוס, השכלה זה בעיות שמלוות אותי ואני מתמודדת איתם וזו הדרך שלי. אז מי שהוא ירצה להבין יבין, ומי שירצה לחפש אותי בקטנות אז יצא. אני אדם פשוט ואומרת מלב שלי ולב של מי שרוצה לשמוע. אני אמא לילדים והטוב שלהם זה הדבר היחיד שמעניין אותי ולא יותר, רק כדי להשיג את הטוב הפרטי, אני צריכה ללמוד להתנהל ברמה הכללית. ולא שבא לי לעשות פה סדרים חדשים ואכפת לי ממשהו וממה שיש לו בכיס ובמה הוא מתעסק. מענין ת'סבתא. כולנו אגואיסטים וגם אני. ובגלל זה אני גם מנסה גם עם המוגבלות שלי להשתתף ממה שאני יכולה כדי לגרום להבנה כללית ולקרב את הפתרון. זהו.

עוד מכתב

עוד מכתב לנועה. שלום, מזמן לא דיברנו. האמת שאני, לא מתגעגעת כבר, או לפחות מנסה שלא. כל יום שעובר, מרגיש לא יאומן. אני בעיקר מתחרטת על כל השירים שלא סיימתי לכתוב על אהבתנו. כי עכשיו הכל מרגיש כמו זיכרון או חלום עתיק שהוא לפעמים מהבהב מול עיני. קצת כמו נעוריי, אני זוכרת תחושות, אני זוכרת רגעים, שירים שהקשבתי להם אבל לרוב אני לא זוכרת. אני לא אומרת את זה כי אני לא זוכרת, אלא כי קשה לי להיזכר, כואב לי. פגעת ברקמה הכי רכה ורגישה של נשמתי. מי מחזיק אותך, תעשי מה שאת רוצה, תעברי לתל אביב, תתחילי תואר, תמצאי עוד מישהו שימשך לחייך ותזרקי אותו. אני רק רוצה למצוא מישהו שיאהב אותי ושאני אוהב אותו. האמת? מישהי, מעדיפה מישהי. אני רוצה לחוות אהבה אמיתית. אני לא חסרת פרופורציה, אני לא רוצה לחוות אהבה כמו בסרטים, כי זו רק התאהבות. והתאהבות אפשר לחוות עם המון אנשים, אבל לאהוב באמת. לראות את כל הצדדים הכאובים, את כל העלטה של נשמתי, זה באמת לאהוב אותי. אולי אני, סך הכל דגל אדום בים התיכון, המזהיר על סכנה, אם כן, זה יסביר הרבה. אבל גם לדגלים מגיעה אהבה, אני רוצה באמת להיות רק מוט בים, בלי דגל. אני לא רוצה משהו שירחף מתוכי ויודיע על משהו רע. איך אוכל להיפתח שוב לאדם, להכניס אותו לזרועותיי בלילה, בלי לפחד שיום אחד בהיר, כשבאמת לא ציפיתי לזה יפרד ממני. משפתייך מהדהדים בראשי. אני לא רואה אותך בתור מפלצת, אך אני עדיין חושבת שהמעשה שלך מוחץ לבבות וחסר כל תקדים. דיברנו על פרידה אפשרית, נכון. אך לא ידעתי שיהיה לך את האומץ למחוק אותי מספר חייך עם מחק כששמי רשום בעט. ולעשות חור בדף בעקבות. אצלי העמוד הזה קרוע. קרעת אותו לרסיסים. תראי איזו חרטה אני רושמת וחושבת שזוהי אהבה. אם זוהי אהבה, אני לא רוצה לחוות יותר אהבה. ואעדיף להמשיך לקרוא ספרים ולראות סרטים, ולהיות לבד בעולם הזה.

מהו הורמון התאהבות? חרף יתר של טרנדיות וחוצה של תרבות של היווצרות אהבה, הלוטה בערפל הוא עדיין חי ובועט והדבר אשר לרוב מתרחש כי מה שמוטמן מהעין נפגש עם העניין האנושי, הינו כי בנקודה של הפגישה נוצר נושא של מחקר אשר הינו חדש ובמצב הלה, מחקר מדע של אהבה. הורמון התאהבות – מכורים לכדי התאהבות […]

האדומה האדומה הזאת

לפני מספר שנים התאהבתי. זאת לא היתה התאהבות כמו בספרים, זו היתה יותר “הידלקות” – נדלקתי עליה ואמרתי לחבר שבא איתי – “נדלקתי עליה ואני רוצה אותה!”. לא עזרו הסיבובים והבדיקות במקומות אחרים – רציתי רק אותה. כולן היו יפות, שמורות, מטופחות, אבל בה היה איזה שהוא קסם פראי שלא יכולתי להפסיק לחשוב עליה.באותו יום כבר לחצתי יד וסגרנו זיכרון דברים. אפילו לא לקחתי אותה לבדיקה (מעשה שאסור לעשות) – ביום שלמחרת…

View On WordPress

אני אנוכי ועצמי

אף פעם לא הרגשתי נוח עם עצמי. תמיד לבשתי בגדים שגדולים עליי ב2 מידות לפחות, השיער היה אסוף בגומיה צמודה לשיער במקום שלא מפריע. נמנעתי מלהסתכל בראי שלי במשך שנים. מאז שאני זוכרת את עצמי. דיכאתי את התלתלים שלי, התגנדתי לשים איפור ולא הרגשתי נוח כשהתעקשו לשים לי לק בציפורניים. תקופת הבגרות שלי הייתה אחת מהפחות טובות.

שנאתי לחשוב על הגוף שלי, במיוחד אחרי שעזבתי את התעמלות הקרקע, התקופה שבה התחלתי לגבוה ולגדול.

שנאתי שגדל לי החזה, ושהתחלתי לסבול בשביל להיות "יפה". לא סבלתי את גיל הבגרות. זאת אפשר לומר בלשון המעטה.

פתאום בנות תפסו להן בני זוג, לא היה לי בן זוג שאהבתי באמת, לפחות לא באותה צורה שבת אמורה לאהוב. אני הייתי יותר חברה טובה מאשר התאהבות של מישהו. העדפתי לשחק עם הבנים כדורגל וכדורסל. העדפתי ללכת מכות ולא לשבת לרכל על אנשים. כל בני הזוג שהיו לי לא באמת אהבתי. יצאתי איתם כי התחברתי לאישיות שלהם.

כשהייתי רבה עם הבנים, זה היה מתפתח למכות כמעט באותה מידה שגבר רב עם גבר אחר. הייתי חשאית לגבי דייטים איתם.

עם ערמה של צמידי גומי על היד ושעון הייתי מסתירה את הזרוע שלי מהעולם, לא יודעת למה כי אני לא חותכת ורידים. פשוט לא אהבתי את הגוף שלי.

עד שנה שעברה אפילו לא היה לי בקיני משלי. וגם היום, אם אני עם בקיני אני מרגישה לא בנוח ואעדיף לשים חולצה ומכנסיים להסתיר את עצמי מהעולם. חולצות צמודות, מכנסיים קצרות מאוד, גופייות ושמלות גורמות לי להרגיש חוסר ביטחון. זה חשוף מידי, זה לא יפה בעיניי ולמה אני צריכה ללבוש את הבגדים האלו? כי אמא שלי קונה לי אותם וזו הדרך היחידה שלא יהיה לה מה להגיד לי.

אתם זוכרים שרק המציאו את הנעליים שעושות אור כשדורכים עליהם? אז בתקופתי כשהייתי קטנה, נסעתי עם אבא לשוק לקנות אותם כי זה היה מגניב. אבל בתקופתי לא היו נעליים כאלו לבנות. אלו היו נעליי ספורט שחורות עם פסים וסוליה לבנה. אורות לדים אדומים בצידי הנעל. נעלי בנים. לאמא זה הפריע, אבא שלי אמר לי תשמחי ותלבשי מה שנוח לך. היא שנאה שהלכתי עם מכנסיי כדורסל לבית הספר, שנאה שאני מתאמנת בספורט 'גברי'. תמיד שאלה למה לא נשארתי בבלט (תחום שעזבתי בגיל 5) או למה עזבתי את התעמלות הקרקע.

אבא שלי קנה לי סקייטבורדים, ואמא שלי לא נתנה לי לנסוע עליהם מחוץ לבית. רציתי ללמוד פארקור או ברייקדאנס, היא לא נתנה.

הכתיבה לי את החיים, איך היא רצתה שאני אהיה. קצת יותר כמוה.

עד לפני שנה לא הלכתי למסיבות, לא יצאתי לבלות ולא הכרתי באמת את חווית שתיית האלכוהול. לא כי היא אמרה משהו, כי אני פחדתי מהתגובה שלה אם אני אשתה טיפה יותר מידי. ומסיבות? היא שנאה ופחדה שמישהו "ינצל" אותי. היא לא מבינה שאני לא פראיירית. היא לא מבינה שאם אני מתנשקת עם מישהו זה אחרי מסכת ארוכה של ריבים עם עצמי. אני גם ככה לא יודעת לרקוד ואני מוצאת את עצמי מזיזה את הגוף בצורה צולעת.

כל השנים, זרקו לי מילים: יא גבר, לסבית, בחורילה, אבו-גבר.

כל השנים בחרתי להיפגע ולהיעלב, עד הקיץ האחרון. ראיתי סדרה שנונה, מעניינת ומעוררת מחשבה. הבנתי משהו חדש. אני בסדר גמור, פשוט אף פעם לא הבנתי.

בדיוק באותו הזמן יצאתי עם מישהו מהבסיס שלי. אשכנזי, בגובה שלי עם נמשים. אז בחרתי לבדוק אם יש לי רגשות כלשהם אליו. הוא ואף אחד אחר לא יודעים שהוא היה שפן הנסיונות שלי. אחרי חודש ושבוע נפרדנו. אם שואלים אותי למה? הטיעון הקבוע הוא נשאר בצבא, אני השתחררתי. הוא גר 120 קילומטרים ממני, קשה לשמור על קשר ממרחק כזה. אבל זה לא זה. פשוט הוא ואני לא נמשכים אחד לשני. זו הייתה מערכת יחסים מוזרה, חסרת רגשות ומביכה אפילו באיזשהו מקום.

מפה העניינים התגלגלו. למדתי עוד, ניסיתי להבין, פניתי לשלל פורומים בעברית ובאנגלית ובאיזה שפה שלא תרצו, מליון שאלונים באינטרנט ומה שלא תרצו.

הכרתי לראשונה בחיי גבר הומו. ישבתי איתו באחד מהלילות ודיברתי איתו. הסברתי לו את עצמי ולאט לאט החל לרדת לו האסימון.

אחרי לילות ארוכים של מחסור בשינה וחיפושים אחר תשובות, הרגשתי פתאום שלווה. אני חושבת שאני יודעת מי אני, או לפחות מה אני רוצה מעצמי. סיפרתי לאחותי הקטנה (לא את כל מה שרשום למעלה; אלא בקצרה) היא היחידה שמבינה אותי בבית אחרי שאבא שלי מת. וחברים טובים שלי יודעים.

הורדתי אפליקציות היכרות והתחלתי לסמן וי או איקס עליהם. שנה ארוכה של הבנה והיכרות עצמית. אני, אני!

אולי אני לא יודעת מה אני, אבל אני חלק מהקהילה הלהט"בית וטוב לי שם, וכיף לי שיש לי עם מי לדבר. כיף לי שמבינים אותי ואני יכולה לומר בלב שלם, השנה הזאת הייתה הכל מלבד בזבוז זמן.

לפני חודשיים נסעתי להודו ובליבי רצון אחד: להתחבר. אחרי שנה מבודדת למדי, השתוקקתי לבלות זמן איכות עם חברים אהובים בארץ המורכבת והעשירה הזו, השתוקקתי להרגיש את הטבע הפראי לידי, השתוקקתי לפתוח, להכיר, להתערבב, לנשום, לצחוק, לחיות. השתוקקתי, והודו מילאה אחר בקשתי, כהרגלה, נדיבה, מסורה ודואגת. ולבסוף, הודו האהובה גם נתנה לי בעיטה קטנה בישבן עם פתק מצורף: אל תהיי גרידי.

תכננתי לבלות את השבוע האחרון לפני החזרה לארץ עם הגבר הכי מדהים שהכרתי בהודו. גבר ששלוש שנים יש בינינו פלרטוטי על מעל גבי הנסיכויות, האמירויות, והים הערבי. הפנטזיה האולטימטיבית, האמן, הגברי, החסון, המגנטי, המוכשר בטירוף, העדין עם הקול הכי יפה שיש ועוד מגוון סופרלטיבים שנצרבו בזכרוני. והנה, עם ההתגשמות, אמא הודו חושפת את הפער בין האמת לפנטזיה ומלמדת אותי לקח על לקפוץ גבוה מדי, על לכוונן למקום הלא נכון, על להשקיע ולטפח ולהשקות עץ עקר או אולי יותר מדויק, לתפוס פרפר שנועד לחיות רק יום אחד. אולי החוויה הזו היא מטאפורה להודו כולה והמקום האידילי שהיא תופסת אצלי בלב ובתודעה: אם הביקור הקודם היה התאהבות ראשונית ונלהבת במקום, בביקור הזה יש העמקה של הקשר שנובעת מהתפכחות, מהכרות עמוקה יותר גם עם הצדדים האפלים. והנה, הלילה, עם מולד הירח, אפשר לשחרר את כל הפנטזיות ולתת להן לחיות היכן שהן צריכות לחיות: בסרטים ובספרים ולא במציאות, כי המציאות היא מראה חדה ואין לה סבלנות לעננים.

כאשר תהיו בראשית קשר זוגי, תהיה לכם הרגשה של התאהבות, של פרפרים בבטן, תחכו בשאט נפש על מנת לקבל הודעה מבני זוגכם טרם הפגישה, תתרגשו רבות. מי שהתאהב בעברו אומר נחרצות כי רק כשמאוהבים יודעים, אך אמירה זו לא תמיד מיטבית. על פי מחקרים נמצא, כי כשאנו מאוהבים, אנו בעלי נטייה להרחיב את מנעד הפעילויות […]

התעוררתי ועפעפי נדבקות אל העיניים, קשה לשבור את הצמד. אני עייפה נורא.

הסמטה חשוכה, קצת עפלה, קצת קרה.

לשמוע את דפיקות הלב שלך כאשר ראשי על החזה שלך, להבין מה עומד מאחורי זה, אי יותר נכון מולי, בן אדם שלם, עם כל כך הרבה פינות שאפשר לחקור ולגלות יד ביד.

האנחות והנשימות הממהרות והחמות שלך על העור המתקרר שלי באותה סמטה, גורם לראש שלי להסתובב, להיכנס אל תוך ורטיגו וסחרחורת, קשה להבין אם זוהי מציאות.

הטעם שלך בפה שלי, שאני נושאת איתי אחרי שאני בדרכי הביתה, על הכביש המהיר והריק, לחלוק במיטה גדולה לבד, במקום שתמלאי איתי את החלל.

אני לא רוצה לשכוח את הטעם הזה.

הזכרון של הריחות, הטעמים, גרם לי לתחושות נעימות במהלך כל היום, הזמן לא זז יותר, הזמן נעצר על ציר, אני מנסה להתרכז, אני נהיית חלשה בשנייה שאני מדמיינת את המגע שלך על הגוף שלי, השפתיים שלך נצמדות לשלי.

המבט שלך, העור הרך והנעים, המבט העמוק, התלתלים המריחים כה טוב המחזיקים בתוכם פיסת שמש בזכות הצבע שלהם. אור הלילה המאיר את פנייך, המבט הזה שמסתכל עלי, אני שוקעת אל תוכו, העור כל כך רך, הידיים שלי עשויות מברזל ועורך מחלקקית ענן רך, השפתיים טיפה פתוחות מעין מצוירות, השקט הזה, החושך מריץ לי את הדם מהר.

הלחשושים המובחרים, האחיזות החזקות אך הזהירות.

רק מלהיזכר בתווי פניך, נותן לי תחושה של התאהבות. לנשק אותך באמצע המפשט בזמן שאני קצת במצב רוח קופצני בזכות האלכוהול שזורם בגופי. ההרגשה הזו, זה משהו שאני רוצה לזכור לכל החיים. התחושה של הרצון לנשק אותך בכל מקום לא משנה איפה ומול מי. לא אכפת לי מה אנשים יחשבו עלינו, הדבר היחידי שחשוב זה איפה את נמצאת עבורי.

הפטמות מזדקרות, עור ברווז מופיע על פני העור שלי, הבטן מעכלת את עצמה, תחושה של חולשה ופגיעות שאני מוכנה לחשוף בפניך.