#אני חייב להשתחרר | Explore Tumblr Posts and Blogs

jewvian · 10 months

Note

איך את רואה את החבר׳ה מהמפקדת אחרי השחרור?

שאלה טובה. אם יש פה מישהו שכבר היה בצבא והשתחרר - הם יודעים שחלומות לחוד ומציאות לחוד חחח כי השחרור לא תמיד מביא איתו את מה שחלמנו וחשבנו שנרגיש כשהכנו לוח פז"ם.

בגלל זה אני חושבת שצימר תסבול הכי הרבה. זאת שהכי רוצה להשתחרר ומתה לעוף מהמסגרת הדפוקה שהכניסו אותה אליה תקבל את השוק הכי גדול כשהיא תגלה שהאזרחות, בחודשים הראשונים לפחות, היא לא כזאת מהנה. או שהיא ישר תמצא עבודה ותיכנס לעוד לופ של מסגרת שלא טוב לה בה, או שהיא תטוס לטיול הגדול ותחפש את עצמה באלף דרכים שונות. יקח לה זמן להתרגל.

אני חושבת שגם צליל תקבל איזה שוק, במיוחד אם היא תשתחרר מוקדם בלי קצונה או שפשוט לא יאריכו לה את הקבע אם וכאשר. למרות שאחרי העונה השנייה והפרק שבו היא קיבלה כמה כאפות מהמערכת, אולי היא תקבל את השחרור כמו שצריך. יהיה לה גם קשה להסתגל לחיים שאחרי הצבא, אבל אם היא תתמיד בתהליך ההתפכחות שלה היא תצא מזה יחסית מהר. אולי תעבוד עם אבא שלה, או שתמצא איזו עבודה זמנית שתתגלגל להיות עבודה במשרה מלאה, תחסוך כסף ללימודים. טיול אחרי צבא? לא קיים. היא תעשה את הדרך הכי מהירה לתואר.

נועה הולכת גם לסבול, היא הרי חיה על הצבא בכל כך הרבה מובנים. היא גם עברה סוג של התפכחות לגבי המערכת, כמו צליל, אבל אני חושבת שאצל נועה הקשר לצבא הרבה יותר עמוק. בפעם הראשונה בחיים שלה (כנראה) היא מרגישה שהיא נמצאת במקום הנכון, שזאת המסגרת שמתאימה לה, למרות המכות והכאפות והסבל, יש משהו נורא מסודר בהיררכיה הצבאית ובחוקים - וזה מתאים לה. אם לא יאריכו לה את הקבע אז היא כנראה תחפש איזו אלטרנטיבה למערכת הזאת. טיול אחרי צבא לא מדבר אליה, בעיקר אם זה דורש להתחבר לאנשים חדשים, אז אולי כמו צליל היא גם תחפש משהו ללמוד או לעבוד באיזה משרד עם כללים ברורים והיררכיה - משהו מוכר.

בגזרת אלה שיהיה להם יותר קל חחח ספיר נראה לי נמצאת בטופ. הצבא אצלה מרגיש כמו נקודת מעבר, נקודה נוספת על מפת החיים. היא הועזבה לבסיס אחר, אני לא יודעת איך היא ממש מרגישה לגבי כל הסיפור הזה כי הקשר איתה נותק, אבל היא אחת הדמויות שאני לא דואגת לגביה. היא יכולה לחתום עוד שנים קבע ולסיים רס"ר ומעלה, היא יכולה להשתחרר בהזדמנות הראשונה ולצאת לטייל בכל העולם, היא יכולה להכיר מישהו חדש ולהשתקע איתו באיזו פינה בזמן שהיא עושה את התואר השני שלה - כאילו זאת ספיר חח היא אחת הדמויות הכי מעוגנות לפי דעתי. הכל אפשרי אצלה.

גם אצל שמרית הכל הולך להיות צ'יל. היא טיפוס רגיש, כן, אבל הצבא אצלה לא תופס מקום מרכזי. היא תסיים את השירות, תגיד ביי ביי יפה ותצא אל העולם הגדול. רילוקיישן? מתאים לה לחלוטין. היא יכולה להתסגל לכל מקום, היא תוציא את המיטב מהמסע הזה שנקרא החיים, היא אולי תלמד או תעבוד באיזה פאב מגניב בניו יורק או ברלין. כמו ספיר, אני לא דואגת לה בכלל. אני רק מקווה שהיא תצליח למצוא איזו פינה לעצמה, כי גם חיי נוודות, כמו שאני מדמיינת לה, יכולים להימאס בסופו של דבר. אה, ושפאקינג תלבן את היחסים עם נועה בשביל בריאותי האישית חח

מייקי הוא גם טיפוס שמסתגל לכל מקום, יש לו אופי טוב ויש לו ראש יציב על הכתפיים. הוא חייב לחתום קבע ולסיים בתור קצין מוערך, הצבא צריך מפקדים עם האישיות שלו חח אני לא יודעת בוודאות מה הוא יעשה אחרי השחרור (בתקווה אישית שהוא יסיים בתור מ"פ איפשהו) אבל הוא יסתדר בכל מקום. או שהוא ישתקע בארץ או שהוא יחזור לארה"ב, הוא ילמד ויעבוד וכולם יימשכו אליו כמו מגנט בכל מקום שהוא ידרוך בו. הוא ילד זהב ואני אוהבת אותו כל כך!!

נקודות קטנות על דמויות אחרות:

טולי חייבת לתבוע את האימ-אמא של הצבא על הנזק שעשו לה. שתשתחרר, שתמצא בת זוג אוהבת ותמשיך הלאה. מגיע לה את כל הטוב שיש בעולם.

כפיר חייב לצאת מהצבא ולמצוא תחביב. מאחלת לו בהצלחה כי החיים יאכלו אותו מהר.

דורין צריכה להיות הרמטכ"ל, היא לא הולכת להשתחרר בשלושים השנים הבאות.

יוגב או שידפוק את הראש בהודו או שיקים סטארטאפ מצליח. אחד מהשניים.

חגו צריכה להיות רס"ר משמעת או לחתום קבע בכללי כי היא כל כך טובה במה שהיא עושה. אבל הצבא לא תמיד פייר אז אני מאחלת לה לסיים את השנתיים כמה שיותר מהר בלי בלאגנים ומבלי שעולם הפשע יקרא לה.

ערבה עובדת בחנות קטנה וטוב לה והיא שמחה עם החיים.

זהו אני חושבת? לא נראה לי שפספסתי מישהו חח תודה על האסק המעניין! עכשיו בא לי לכתוב פיקים על החיים של כולם אחרי השחרור 😬

#inbox #anonymous #המפקדת #ישראבלר #אני אוהבת את כל הדמויות האלה כל כך!!!#אה וזאת רק דעתי האישית לגבי הדמויות #כאילו יכולים להיות לכל אחד מהם אלף דרכים שונות לחיות את החיים אחרי השחרור #אז אם בא לכם גם להגיב או לתרום לדיון - יאללה למה לא חח #שוב תודה על האסק אמנון! ותודה על המחשבות על המפקדת חח #אני מתגעגעת לסדרה ולדמויות ולדבר ולחפור על כולם 😭

3 notes · View notes

miraculousladybugisrael · 2 years

Text

הקו הפתוח - חלק 22: ריב

כל צעד שהחתול השחור עשה היה כואב, אבל זה הפך להיות קל יותר. עם המקל שלו בידו ובנשימות איטיות, הוא כמעט יכול היה לעבוד על עצמו שזה היה רעיון טוב לשקר לחיפושית. הוא יספר לה מה קרה אחרי שהוא יתרפא והיא קצת תכעס על שהוא נפגע והוא ייהנה מהטון המעוצבן והחמוד שלה ומהדאגה לבטיחות שלו שיגיע ממנה. ואולי מחר הוא אפילו יצליח לצחוק על כל הדבר הזה.

דקירות הכאב הלוהטות בחזהו התעממו להרגשת פעימות בכל גופו כשהגיע לפינה ממנה יכול היה לראות את בית הספר, אבל הוא היה מסוגל להגיע לשם. דודג'בוי היה שם והחתול השחור שמח לראות אותו. הוא לא בציד אחרי הטרף שלו.

אבל המדרגות. המדרגות יכולות להרוג אותו. דודג'בוי עקב אחריו בזמן שעלה במדרגות לחצר בית הספר. הגודל של נבל-העל הקשה עליו לעבור דרך דלתות קטנות, והחתול השחור הרגיש אסיר תודה על כך. זה הפך את הרווח שהיה ביניהם מרווח של כמה צעדים לרווח של כמה מטרים.

"בוא תתפוס אותי," הוא אמר חלושות בזמן שהוא בהה על גרם המדרגות שהוביל לקומה השנייה. אין סיכוי שזה הולך לקרות. מקווה שיש לו מספיק כוח, הוא לחץ על כפתור במקל שלו והרים את עצמו לאוויר. אצבעותיו החליקו רק קצת לפני שהוא נדנד את רגליו מעל המעקה בקומה השנייה.

הוא לא היה רחוק מחדר האומנות. כל שהיה צריך לעשות היה לפנות ולוודא שדודג'בוי רואה אותו נכנס פנימה. זה צריך להיות החלק הקל. להסתיר את הפציעות שלו מעיניה החדות של החיפושית שגם ככה יחפשו עליו סימנים יהיה יותר קשה.

הוא דפק על הדלת שהייתה מעט פתוחה בקול רם ככל שרק הצליח, שלא היה חזק במיוחד, ואז הוא פתח אותה עוד יותר, מספיק בכדי שיוכל להחליק את עצמו פנימה מבלי להרוס את תוכניתה של החיפושית שלו.

חוטים בכל הצבעים חצו את החדר, תלויים על כני ציור וכיסאות, מודבקים על הקיר ומתלפפים על פסלים. הוא יישר את גבו בכדי שלא תדע שמשהו לא בסדר, הוא ניסה ללכת, עוקב אחרי שבילי החוטים עד לחיפושית שהתמקמה בפינה הרחוקה של החדר, אוחזת בשני כדורי-חוטים צבעוניים ונראית כאילו היא כבר ניצחה.

"הוא ממש מאחורי," החתול השחור אמר, עושה את דרכו דרך המלכודת, נזהר לא לגעת בשום דבר. הוא התפתל בכדי להתכופף מתחת לגדיל לבן שלא ראה בדרכו והכאב בחזהו התקלח וגרם לו למעוד.

"אתה בסדר?" החיפושית שאלה, בפנים חמוצות, אבל הוא לא ידע אם זה היה מתוך דאגה או שהיא בודקת אותו.

"אני בסדר, אני בסדר," הוא אמר, נלחם בקולו החלוש ומרים את גבו מעט גבוה יותר. המאמץ גרם לרגליו לרעוד והוא אחז במקל שלו חזק יותר כדי שיהיה לו על מה להישען.

"באמת? בגלל שנשמע כאילו-"

חתיכות עץ הועפו לכל הכיוונים כשדודג'בוי התנגש בדלת, עוצר לשנייה בכדי להתרשם ממצבו של החדר לפני שהוא ניגש היישר אליהם בחלק האחורי. חוט נתפס סביב זרועותיו ורגליו כשעבר דרך החדר. החיפושית משכה בחוט והחלקים ממנו שנתקעו כנגד גופו נמתחו סביבו בחוזקה. כשהוא הבין מה קורה, הוא ניסה לקרוע את החוטים ממנו וירה כדורים לכל עבר, שעשו את דרכם דרך הקירות. הוא הסתחרר במקום, מנסה להשתחרר, אבל הוא רק החמיר את המצב. החיפושית נשענה לאחור, מהדקת את המלכודת עוד יותר. ידיו של דודג'בוי מיד הוצמדו לצדדיו ורגליו התנגשו זו בזו. היא חישבה את המלכודת הזאת בצורה מושלמת, כמו תמיד.

"קח את תיק הגב," היא אמרה בין שיניה. "מהר! חתולאגן!"

הוא היה צריך לשים לב לאן שהוא הלך. הוא לא היה צריך ללכת כל כך מהר. הוא לא היה צריך לזמן את הכוח שלו כל כך מהר עד שהוא היה מאית שנייה מלגעת בתיק הגב. אבל הוא לא.

החוט שהוא לא שם לב אליו נקשר אל ברכו וכוח הכבידה באותו הרגע היה יותר מדי בכדי לעצור את גופו החלש. בזמן שהוא נפל, ידו עברה דרך מספר סבכים של חוטים, שגרמו לחוטים סביב דודג'בוי להיפרם, למרות שהחתול השחור בקושי שם לב לכך. חושיו התפתלו מכאב והוא נפל.

"חתול שחור!"

הוא צעק, "אני בסדר!" במקום לצעוק בכאב הוא הכריח את עצמו לעמוד על רגליו. נראה שכל הכאב שהיה צריך לחוש בדקות האחרונות היכה בו בבת אחת, אבל הקרב כמעט הגיע לסיומו. הציפורניים שלו עדיין יכולות לעשות את העבודה. ברגע שהחפץ יושמד הוא יתרפא.

"אני לא יכולה להחזיק אותו!" צעקת אזהרה של החיפושית משכה את תשומת הלב של החתול השחור.

דודג'בוי התפתל, מצליח לשחרר יד אחת ופורם את התסבוכת סביבו. החוטים התפזרו, מכסים את הרצפה כמו ספגטי.

"קמע-המזל!"

החתול השחור הסתובב וצפה במזלג ענקי נוחת בידיה, מזלג גבוה בדיוק כמוה. היא היססה לרגע אחד לפני שלקחה את התסבוכות על הרצפה והכניסה אותן דרך שיני המזלג ואל מתחת לרגליה המתפתלות. התסבוכת נעלמה ברגע שהסתובבה. דודג'בוי היה כלוא, אבל המלכודת הייתה חלשה. הוא היה חייב לפעול ברגע זה.

"אני אטפל בתיק הגב," הוא אמר.

"לא!" היא התקדמה בזמן שליפפה את החוטים סביב המזלג בשביל לשמור על האחיזה. "אני אטפל בו. אתה קח את זה."

המזלג היה כבד בידיו ברגע שהיא קפצה קדימה בכדי להשלים את המשימה בלעדיו. בגלל שהיא לא בטחה בו שיטפל בתיק הגב; הוא נכשל לחלוטין. אם הוא רצה שהיא תסמוך עליו שוב, הוא היה צריך להחזיק את עצמו ואת המלכודת ביחד רק לעוד כמה שניות.

היא חמקה מבעד למלכודת שלה, בזמן שדודג'בוי נשאר במקומו. עיניו לא היו על האיום שהתקרב אליו. הן היו על החתול השחור והוא ראה כמה חלש הוא היה. החיפושית הייתה רק כמה סנטימטרים מלתפוס את תיק הגב כשנבל-העל לקח נשימה עמוקה ומשך. בצעד אחד הוא משך את המלכודת והפיל הכל; חוטים, כיסאות, כני ציור ואת החתול השחור שלא יכול היה להחזיק את עצמו מול הכוח שלו, שנפל שוב קדימה, על חזהו. המזלג נשלף מידיו והחוטים נפרמו בעודו מתנשף, צופה מבעד לעיניים דומעות ולא עושה דבר. הוא לא יכול... העצמות שלו... כל שיכול היה לעשות היה לנשום ולקוות שהסיוט ייגמר בקרוב.

החיפושית ניסתה לתפוס את החוטים ברגע שחלפו לידה, ניסתה להציל את המלכודת, אבל הם החליקו מאצבעותיה בזמן שנבל-העל ברח דרך הדלת. החתול השחור שמע את צעדיו של דודג'בוי מתרחקים. הוא ניסה להתגלגל, להחזיק את עצמו, אבל הוא לא הצליח עד שהחיפושית התקרבה אליו ועזרה לו לשבת. ידיו החזיקו את חזהו במטרה לשמור על עצמו.

משהו משך את תשומת ליבו מהכאבים שלו. החיפושית זעפה, אבל זה לא היה מכעס שהוא חווה. הוא מעולם לא ראה אותה כל כך כעוסה.

"שיקרת לי," היא אמרה. "אמרת לי שאתה בסדר."

כשהוא ניסה לעמוד היא דחפה אותו למטה, והיא הופתעה מהתזוזה הכואבת שלו. האימה שהייתה על פניה התחלפה בכעס כמעט במאית שנייה, למרות שידה שקלה כמו נוצה. "השתוללת כל היום. אמרתי לך שתיפגע."

הכאב רתח בתוכו, גורם להתנשפויות כעס לצאת מפיו. זה היה לא הוגן לחלוטין שהיא האשימה אותו כשהוא זה שנפגע! "אני ניסיתי לעשות את העבודה שלי!" הוא איבד את זה, שיניו נקשו אלה באלה. "אני הייתי זה שאמר שלא כדאי שנתפצל!" למה אני זה שחוטף צעקות? למה אני תמיד זה שנכנס לבעיה? "את-"

"אז זו אשמתי?! אתה לא אמרת לי שנפגעת בגלל שניסית להראות כמה קשוח אתה, נכון? למה אתה משקר לי כל הזמן?!"

בסדר! את רוצה שאספר לך את האמת? אני אוהב אותך! ו- "מעולם לא כעסתי עלייך כל כך!"

רעש של צפצוף שקט קטע את הוויכוח שלהם, משתיק את החיפושית. או אולי היו אלה מילותיו שהשתיקו אותה. היא התנדנדה לאחור על עקביה. מושכת את ידה מהחזה שלו, עומדת ובוהה בו.

"אני אחזור. נשארו לי רק עוד ארבע דקות להביס את המפלצת הזאת... מ-מה אתה עושה?"

מושך את עצמו למעלה, מן הסתם, למרות שהוא לא בזבז את נשימתו. היא הייתה יכולה לראות את זה. "אני עדיין יכול להילחם."

"לא. אתה לא יכול. אני לא רוצה או צריכה את העזרה שלך."

קרדיט ל sariahsue ב ArchiveOfOurOwn The Open Line - Chapter 1 - sariahsue - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

0 notes

bobo77sxsx · 3 years

Text

טימור - הסיפור

טימור הלך בשדות והסתכל על השקיעה, מנסה לחשוב על מנגינה חדשה, כשלפתע פתאום הוא ראה לצד שאריות השקיעה אור מבהיק יורד בחיתוך בשמיים. הוא מיד נשכב מטה וחיכה במוכנות. מכווץ את עיניו אחר הכלי בשמיים, הוא הכיר אותו מל��ני. היתה זאת ספינת הדרואידים. מה הם עשו שוב בכדור הארץ? למי יוכל לפנות כעת? הוא הניח את הגיטרה מאחורי שורות העצים, והחל לרוץ לעבר הרי האבן. נהיה לו חם בדרך, הוא זרק את הסוודר ונשאר רק עם חולצה תרמית דקה ארוכת שרוולים.

הוא רץ לאורך קילומטרים, יודע מה עומד מאחוריו. זה שנים שהזוֹרוֹנים לא ביקרו בכדור הארץ. מה הוביל אותם לשוב דווקא עכשיו? הוא הסתכל על השעון הדיגיטלי באפילה, מצלם את התקדמות שיירות הזורונים לאורך השדות, ושולח את הצילום לסשה וניקי.

“oh fuck.” הודעת הטקסט התקבלה והופיעה על המסך.

טימור לא רצה להשמיע קול והעדיף לא לכתוב דבר על המסך. הוא המשיך להסתכל על הזורונים, הוא נזכר בתקופה לפני חמש שנים ארוכות. כשהם ביקרו בעיירתם. אף אחד לא רצה להאמין להם, כשהזורונים חדרו לשורות הצבא והמשטרה בעיר, לבסוף רק הוא סשה ניקי ונטשה הצליחו להדוף חזרה ולהשמיד את מרבית החייזרים. נטשה סיפרה שהיא ראתה בלילה מה שנדמה כקו בוהק בשמיים, כמו כוכב נופל, רק שהוא נפל כלפי מעלה. ספינת זורונים אחת הצליחה לשרוד. רובנו הדחקנו את זה באמונה שהיא רק דמיינה.

מארק הלך למשימה מיוחדת על כוכב חמה. הוא הקדיש את כל הקיץ לבניית החללית עם הטכנולוגיות שהצלחנו לחלץ מהזורונים. הזורונים היו קשורים להיסטוריה של כדור הארץ, הם חזרו אלינו כעת כדי להמשיך את עבודתם. טימור תפס את ראשו ותמונות פלאשבק חלפו על פני דעתו. הוא שם את השעון על מצב שקט והגדיר אותו למצב חירום סוללה ב-∞. הוא העמיק לתוך המעבר בהרים. לפני חמש שנים, הם פתחו שם שער למרכז כדור הארץ. המקור היחיד אליו הזורונים טרם הצליחו להבין כיצד לחדור. היה שם שדה אנרגטי כלשהו שמנע מהם מלהכנס. כל דבר אורגני יכל להכנס לכדור הארץ, אבל כל מה שהיה לגמרי עשוי מאבק וחלקיקים, איכשהו נוטרל והושמד בדרך פנימה. הם נשבעו שלא יכנסו חזרה למרכז כדור הארץ, כי המקום היה קדוש מדי, והם לא היו מוכנים. אבל זמנים קשים קראו לאמצעים לא קלים. ליאו ייעץ להם לפני שהזורונים הרגו אותו, ללמוד כמה שרק יותר על מסורות הקדושה והידע של היסטוריית כדור הארץ, וגָאייה. הוא הוריש להם את ספרייתו והם סידרו אותה על מדפים לאורך קירות המעבר הסודי שהוביל למעבר הליבה, המסדרון שהוביל למרכז כדור הארץ. טימור יכל לשמוע ולהרגיש את האטמוספירה של מרכז הארץ, את הייצורים הקסומים והמשונים שעדיין שרדו שם. בצד השני. הם היו חסרי עניין בכל שקרה בכדור הארץ, הם התעסקו בדברים יותר יצירתיים, הם אומנם אהבו את בני האדם בצורתם הפשוטה ביותר. במרכז כדור הארץ היתה ספריה אנרגטית שיכלה ללמד את טימור יותר על הזורונים ואולי כיצד להדוף אותם בשנית, לקרוא אותה, דמה ללקרוא באלפבית, אבל לנסיונו של טימור, הדבר דמה הרבה יותר לקריאת תווים. בפעם שעברה בה הצליחו להדוף את הזורונים הם השתמשו בדמטריאלייזר, כלי נשק שפירק כל חומר חזרה לאנרגיה הרמונית. אבל הם השתמשו בו בדרך כזו שהפכה אותו לפצצת הדף כמו אלקטרומגנטית ששטפה את כל כדור הארץ, והשמידה את הדמטריאלייזר בתהליך. אולי בספרייה האנרגטית שבמרכז כדור הארץ שכן רמז כלשהו למציאת דרך לייצור הפצצה מחדש באופן מקורי ועצמאי.

טימור עצר בדרכו במסדרונות הליבה האחרונים והסתכל על הקירות עם הספרים, הוא הוריד את החולצה התרמית ותלה אותה על קולב באחד המדפים. הוא הפריד את העט מהשקע הצר שבצד מסך השעון שעל ידו, והאריך אותו לגודל כתיבה. הוא יכל לסרטט מילה בשניה, וזה הספיק עבור מהירות כתיבה ממוצעת. המסך תרגם את השרבוט למילים באופן מושלם, דבר שלקח לתוכנה קרוב לשבוע, עד לזיהוי אינטראקטיבי מושלם של אוצר המילים והטיית הכתיבה. הוא הודיע לסשה שהוא נכנס לליבת כדור הארץ בחיפוש אחר כלי נשק, ושהם יפגשו במקום מחסה ויתכוננו לבאות. האות היה כמעט בלתי אפשרי לולא חיבור האלאוראנט שהם פיתחו. האלאורנט היה פיתוח קו שיכל להעביר חשמל וגם מידע, בחלקו, הוא היה עשוי מחומר עדין שטרם התגלה על ידי המדע שהתגבש באינטרקציה אלקטרו-מגנטית של חוטים בהרכבה הדדית בעלת תצורה מאוד מסויימת של נחושת וחשמל. הם חיברו את הקו לאורך מסדרונות הליבה עד לשלושה צלחות לוויין שהורכבו על גבי הרי הסלע.

"סבבה מאן." הטקסט הופיע על המסך.

"אני נכנס." כתב טימור, וסגר את העט באיטיות, מצמיד אותו חזרה לשקע בו הוא נספג כמו באופן מושלם וחזר לצבע הכרום הכהה של מסגרת הצג. הוא הוריד את השעון והניח אותו על עץ המדף. וצעד אל תוך החשיכה.

ניקי היה עסוק בלבנות אבטיפוס חדש של קונסולת משחק שהיתה מבוססת על צ'יפ זוֹרוני ומודל חיווט בעל שיטה פיתגורניאנית של 8 ליבות עם זרימה עשרונית בעשר רמות. ככה שכל המידע שעבר במעבד אחד השתקף בזמן אמת לשאר המעבדים עשר פעמים, אם אחד מהם כשל זה לא הפריע לאחר לחשב את המידע האבוד, והמידע העודף נפל לרמות האחרות בשיטה יורדת בהעלמה צידית לאטראלית, כאשר המידע האבוד נמצא ב- cache שהיו מרוכזים בנקודות כלווינים אינטגראלים סביב המעבד. אותם ניתן היה לסקור ולרוקן לדרייב חיצוני. שיטת מחשוב זו דימתה את התת-מודע האנושי. רעיון שניקי תמיד חשב עליו, אבל לא היו לו את הכלים המתאימים להרכבת הקונסולה. הוא לא בדיוק עבד ב IBM. אבל כעת גם לא היה לו צורך. כאשר לא עבד על האבטיפוס ניקי היה יוצא לריצות בזק של שעתיים. אבל הוא לא היה סופר. 15-20 ק"מ כל פעם בפעמים שכן בדק. הוא עשה את זה כדי להשתחרר. ואז הוא היה יושב ובוהה בזריחה עם סיגריות, בודק הודעות בסמארטפון. הוא קנה את המודל האחרון של לנובה x. ב2016 לנובו ואזוס איחדו כוחות בברית מוגבלת של חלוקת מידע, עם קריסתה הכלכלית של סין. הוא היה אחרי אחת הריצות האלה ברגעים אלה, והתכתב עם מורטישה. בת שהכיר באחת הקורסים בפיזיקה. היא אהבה להראות לו פתרונות ישנים ואלגנטים לנוסחאות שהצליחו לפתור כיום רק דרך מחשבים. הם אהבו לדבר על מכניקת הקוונטים ואנטרופיה. על החלל החיצון ולמה בכלל יש חיים ביולוגיים על כדור הארץ. הם הכירו כבר שנה וחצי ואף אחד לא ידע על זה.

"שומע, הלך כדור הארץ." הוא בדק לבסוף את ההודעה שסשה שלח.

"סשה אתה צוחק, כי אם כן זה לא מצחיק בכלל. יש לי עדיין סיוטים מלפני חמש שנים ומה שקרה לנו אז." הם נהגו לדבר המון על התקופה ההיא. ולאחר מכן, בשאר הזמן, לשתוק. לא להזכיר את זה. אפילו בכלל.

"מה זה נראה לך שאני צוחק. אני לא צוחק בכלל. יש לנו בעיות. טימור אמר שהוא ראה אותם."

"טימור אמר?"

סשה שלח את התמונות. ניקי בהה בהם במשך שניות באלם.

"זה הם?" שלח.

"כן."

"מה עושים?" הקיש ניקי.

"קודם תמצא מחסה. נפגש במקום הרגיל."

"תקשיב, אני אביא מישהו איתי."

"מי ניקי?"

"זה בסדר, אפשר לסמוך עליו."

ניקי עבר למסך השיחה עם מורטישה.

"את חייבת להקשיב לי. אנחנו צריכים להפגש, אני אסביר לך אחר כך."

"אוקיי" היא השיבה, כמעט בלי דיליי. הוא בהה לכמה שניות בהודעה, ואחריה אף אחד מהם לא הקליד דבר.

ניקי יכל להרגיש את דופק הדם קצת בתחתית גרונו, וכאב חד עבר בקצות אצבעותיו כשקלט שהוא דוחק את הציפורניים לקצות אצבעותיו. הוא קם והחל לרוץ חזרה לאזור התעשייה בבת-ים.

סשה היה באמצע סשן סקס מיוזע עם נטשה. "אתה בטוח שאנחנו לא צריכים כבר להתלבש?" שאלה נטשה.

"אני לא רוצה למות בלי סקס אחד אחרון." אמר סשה ומשך את האגן שלה אליו. היא צעקה בהנאה, מצחקקת.

"אני גם לא."

מאוחר יותר כשסשה ונטשה התלבשו, ניקי היה בדלת, דופק. הם יצאו וירדו במדרגות הספירליות במשך מספר דקות. המבנה באזור התעשייתי היה פרי עשייתם, כשטימור נכנס להייטק לאחר שנה של לימודי בזק בגרמניה, הם חזרו עם הון והקימו את בניין הזוּלה שלהם. "הזוויזה" שנקרא על שם ה"זוויגה" האגדית. מקום בו היו אוהבים לבלות, באחד מהמקלטים הישנים של אחד מהבלוקים במרכז העיר. הזוויזה היתה בעלת חמישה קומות באזור שהקביל לבת-ימון. מתחת לקומת הקרקע נבנה בונקר למקרה שעליו לא רצו כלל לדבר, שבמקרה שהתגשם היום.

הם ישבו סביב לשולחן שעליו היתה פתוחה מפה של בת ים, סשה תקע עליו סכין. "כאן הג'יפי אס מצביע שהזורונים נחתו. לפי ההודעה של טימור."

סשה תקע סכין נוספת על המפה. "טימור נמצא כאן, בהרים."

"מה הוא עושה שם?" שאלה נטשה.

"הוא אמר שהוא נכנס פנימה."

"אז למה שלא נלך גם אנחנו. אנחנו נהיה בט-" דפיקה נשמע בדלת. הדפיקה הסודית. כולם הביטו אל הדלת.

סשה רץ ועלה במדרגות, מקיש את הקוד עד שהדלת לבונקר נפתחה, ובמורד המדרגות צעדו ניקי ומורטישה יד ביד.

"מי ז��ת ניקי?"

"אמרתי שאני מביא מישהו."

"זאת בת."

"אני יודע סשה, בסדר, תרגע." מבט מתוח עבר בינהם. ניקי ומורטישה המשיכו לרדת במדרגות.

"הכרנו בתיכון אבל לא שמנו לב אחד לשני עד שנפגשנו שוב באוניברסיטה." מורטישה סיפרה מאוחר יותר לנטשה. הם ישבו מגובשים סביב לשולחן כאשר במרכזו הוקרנה הולוגרמה של תמונת לוויין של אזור הפלישה, המקום בו טימור ראה את הזורונים נוחתים לראשונה. הם יכלו להתחקות עד למרחק של 20 מטר מהקרקע. לפני שנתיים, ב-2019 הם שכרו את אחד מהלוויינים החופשיים לריגול של קנדה, לכל מקרה. הביצועים של העינית היפאנית שלו היו מרהיבים.

"למה לא השתמשנו בזה עד עכשיו." שאלה נטשה. "זה מדהים."

"היינו עסוקים מדי בפלייסטשן." אמר סשה ולא חיכה לתשובה, "אנחנו הולכים לצאת מבת-ים הלילה, יכול להיות שגם מ��ארץ, במידה וטימור לא יחזור עם תשובה בחצי שעה הקרובה. תתכוננו, תתלבשו ותכינו את חשבון הבנק." הוא הרים כוסית וודקה והוריד אותה באחת בגרונו, מכווץ את עיניו. יוליק התחכך בין רגליו.

"חשבתי שאתה שונא וודקה." אמרה ההולוגרמה של ליאו, מצחקקת, מאמצע השולחן. לפני שהוא מת, ניקי וליאו עבדו על פרוייקט סודי שבו התודעה של ליאו תועתק במלואה לגרסה מאוד מוקדמת של אבטיפוס שניקי הצליח לבודד. רוחו של ליאו, גרסה מסויימת של ליאו לפחות, של הצלם והצורה והאישיות שלו, המשיכו לחיות כעת במערכת ההקרנה שהוסתרה בבונקר שלהם, שנקרא "הזוויזה."

"אני לא סובל וודקה. בגלל זה הבונקר הזה מלא בהם. משום מה כל המעריצות שלי משוכנעות שאני מת על וודקה, אני לא סובל וודקה."

"אז אל תשתה את זה."

"יש בזה אלכוהול." אמר סשה ומשך בגבותיו.

כולם התלבשו בתלבושות רשמיות והכניסו את הדרכונים הזרים שלהם. לכולם היתה אזרחות אירופאית. כולם מלבד מורטישה."

"זה בסדר," אמר ניקי. "אנחנו רק עוברים באירופה. אוסטרליה היא המקום אליו עינינו צריכות להיות נטויות. המקום היחיד שמאפשר נסיעה בין כוכבית עצמאית. אוסטרליה היא הסיכוי היחיד שלנו כעת. במידה וטימור לא יחזור."

"למה שהוא לא יחזור?" שאלה נטשה. סוגרת את הריצ'ראצ' של ג'אקט העור.

הם הלכו במעקב אלכסוני בנת"בן, ב-2020 שמו של שדה התעופה שונה סופית לנתיב תעופה על שם בנימין נתניהו. פוסטרים ארוכים של צבעי מפלגתו החדשה, "ארץ אחת." ירדו בצבעים כהים ובוהקים במורד עשרות מטרים מתקרות האולם.

הם עברו את הבידוק הבטחוני וחיכו לעלייה למטוס, סשה נראה מתוח במיוחד, ונטשה ניסתה להרגיע אותו, ללא הצלחה. "את קולטת שהם יכולים להיות כל אחד מהם. כל בן אדם שאתם רואים כרגע." הוא עבר לדבר לכל שאר החבורה. "יכול להיות הם." והתכוון לזורונים. "אפילו אתם יכולים להיות אחד מהם." ניקי ניסה לחייך ולהגיד לו לרדת מזה. אבל סשה עבר להסתכל על מורטישה. "תפסיק סשה זה לא מצחיק. אני מכיר את מורטישה כבר המון זמן. דיברנו ומאז שנפגשנו היינו ביחד כל הזמן. אין מצב שהם הגיעו לכאן גם בכל אופן. היינו יודעים שמשהו קרה, שמשהו לא בסדר." בדיוק לאחר שניקי סיים את דבריו אזעקה החלה להשמע ברחבי האולם.

"לכל הרוחות ניקי אתה חייב תמיד להגיד משהו." אמר סשה.

"לא אמרתי כלום סשה, לכל הרוחות. זאת בטח אזעקת שווא."

"שקט. אוקיי. יש לנו עליה למטוס, הוא כבר באיחור בכל מקרה. בואו נעלה, מהר."

כשהיו בשרוול המטוס, כבר נדמה היה שהאזעקה הפסיקה. לא עברו 15 דקות, הם ישבו במקומותיהם והמטוס המריא.

"אתה חושב שהצלחנו?"

"לברוח למדינה אחרת לא יציל אותך מפלישה. אם הם פלשו הם פלשו לכל כדור הארץ."

"למה אנחנו בורחים סשה?" שאלה נטשה. "אנחנו עומדים לנטוש את כדור הארץ בזמן שהם משתלטים?"

"אנחנו צריכים להיות מוכנים לכל מצב. ואם טימור ימצא דרך לבנות את הפצצה בפעם השניה, את הדמטריאלייזר." סשה עבר לדבר בלחש, "אז הוא יוכל ליצור איתנו קשר, גם אם נהיה במקום אחר. בכוכב אחר." הוא סיים את דבריו ולגם מהקולה שקנה. כולם הסתכלו עליו ונשארו בשקט.

על המסכים שבגב הכסאות הקרינו סרט ממש מגניב משנות השמונים של אדי מרפי, סרט שאותו טרם הכירו, בו הוא שיחק נסיך אפריקאי ממש מגניב.

במרכז כדור הארץ, הכל היה עשוי מאור, גם גופו של טימור. הוא נע כגוף לא חומרי, ויכל לבוא במגע כמודעות ואנרגיה טהורים עם חדי קרן, פיות, גמדים, שדונים, ורעיונות מושלמים שלא היו לו מושגים לשייך אליהם. הטבע של מרכז כדור הארץ היה מכושף אבל לא רשעי. זה היה הטבע הקדוש של אותו המקום, שהוא היווה קפיצת דרך לבני האדם וגשר לאותה מודעות מאחדת של כל כדור הארץ ובני האדם. אלוהות עתיקה ולא ידועה מעבר לגזע דת ומין. מבלי לעבור דרך האש והלהבות והחושך ההכרחיים שמדי פעם התגלו בפני כל נפש המבקשת מעבר, מבלי לפגוש את השדים, המפלצות, האדונים האפלים והנוכחויות המלוולנטיות של ההרס הגועל והפחד ששכנו בעולם האסטרלי.

#hebrew #story #fantasy #friends

1 note · View note

zhenxinhao-blog · 4 years

Text

(יג) דברים על האופן שבו יש לעסוק בשאיפה לאהבה לאלוהים

160. האדם לא רק צריך להאמין במהותו של אלוהים – עליו לאהוב אותה. אולם רבים מאלה שמאמינים באלוהים לא מסוגלים לגלות את "הסוד." בני האדם לא מעזים לאהוב את אלוהים, וגם לא מנסים לאהוב אותו. הם מעולם לא גילו שיש כל כך הרבה לאהוב באלוהים – הם מעולם לא גילו שאלוהים הוא האל שאוהב את האדם ושהוא האל שהאדם נועד לאהוב. חביבותו של אלוהים מתבטאת בעבודתו: רק כשבני האדם חווים את עבודתו של אלוהים הם מגלים את חביבותו; רק בחוויותיהם בפועל יכולים בני האדם להעריך את חביבותו של אלוהים, ומבלי לראות זאת בחיים האמיתיים, איש לא יכול לגלות את חביבותו של אלוהים. יש כל כך הרבה לאהוב באלוהים, אך ללא מגע עם אלוהים, בני האדם לא מסוגלים לגלות זאת. כלומר, אילו אלוהים לא התגלם כבשר ודם, בני האדם לא היו מסוגלים לבוא איתו במגע באמת, ואם הם לא היו יכולים לבוא איתו במגע בפועל, הם לא היו יכולים גם לחוות את עבודתו, וכך אהבת האל שלהם הייתה מוכתמת בכזבים ובדמיונות. אהבת אלוהים שבשמיים היא לא מוחשית כמו אהבת אלוהים שבארץ, משום שמה שבני האדם יודעים על אלוהים שבשמיים מבוסס על דמיונותיהם יותר מאשר על מה שראו במו עיניהם ומה שחוו באופן אישי. כשאלוהים יורד ארצה, אנשים יכולים לחזות במעשיו בפועל ובחביבותו, והם יכולים לראות את כל טבעו המעשי והרגיל, וכל הדברים האלה אמיתיים פי כמה וכמה מהכרת האל שבשמיים. בלי קשר למספר בני האדם האוהבים את אלוהים שבשמיים, אין שום דבר אמיתי באהבה הזו, והיא מלאה רעיונות אנושיים. גם אם אהבתם לאלוהים שבארץ מעטה מאוד, זוהי אהבה אמיתית. אפילו אם היא מעטה מאוד, היא אמיתית. אלוהים גורם לבני אדם להכיר אותו באמצעות עבודה אמיתית, ובאמצעות ההכרה הזו הוא זוכה לאהבתם. הדבר דומה למקרה של פטרוס: אלמלא חי לצד ישוע, היה זה בלתי-אפשרי עבורו להעריץ את ישוע. כך, גם נאמנותו לישוע התבססה על המגע שלו עם ישוע. כדי שהאדם יאהב את אלוהים, אלוהים ירד אל האדם וחי בקרב בני האדם, וכל מה שהוא גורם לאדם לראות ולחוות הוא המציאות של אלוהים.

מתוך 'בני האדם שאוהבים את אלוהים יחיו לאורו לנצח' ב'הדבר מופיע בבשר'

161. אף לקח לא מעמיק כמו הלקח של אהבת האל, ואפשר לומר שהלקח שבני האדם לומדים מחיים שלמים של אמונה הוא איך לאהוב את אלוהים. כלומר, אם אתם מאמינים באלוהים, עליכם לאהוב את אלוהים. אם אתם רק מאמינים באלוהים אך אתם לא אוהבים אותו, ולא הכרתם את אלוהים, ומעולם לא אהבתם את אלוהים אהבת אמת בכל לבכם, הרי שאמונתכם באלוהים חסרת כל תועלת. אם באמונתכם באלוהים, אתם לא אוהבים את אלוהים, הרי שחייכם הם לשווא וכל חייכם הם החיים העלובים ביותר בעולם. אם במשך כל ימי חייכם מעולם לא אהבתם את אלוהים או ריציתם אותו, מה הטעם שאתם חיים? ומה הטעם שאתם מאמינים באלוהים? האין זה מאמץ מבוזבז? כלומר, אם בני האדם אמורים להאמין באלוהים ולאהוב אותו, הרי שעליהם לשלם מחיר. במקום לנסות לנהוג באופן מסוים כלפי חוץ, עליהם לחפש תובנה אמיתית בעומק לבם. אם אתם מתלהבים משירים וריקודים, אבל לא מסוגלים להנהיג את האמת, האם אפשר לומר שאתם אוהבים את אלוהים? אהבת האל דורשת חיפוש של רצון האל בכל. היא דורשת מכם לגשש בעומק לבכם כשמשהו קורה לכם, בניסיון לתפוס את רצון האל, ולהבין מהו רצון האל בנוגע לעניין הזה, מה הוא רוצה שתשיגו וכיצד עליכם להיות מודעים לרצונו. לדוגמה: קורה משהו שמאלץ אתכם לחוות מצוקה. בשלב הזה, עליכם להבין את רצון האל ולהבין כיצד עליכם להיות מודעים לרצונו. אסור לכם לְרַצות את עצמכם. קודם כל, שימו את עצמכם בצד. אין דבר נתעב יותר מהבשר והדם. עליכם לשאוף לְרַצות את אלוהים ועליכם למלא את חובתכם. עם מחשבות כאלה בראשכם, אלוהים יעניק לכם נאורות מיוחדת בנוגע לעניין הזה וגם לבכם ימצא מנוח.

מתוך 'רק אהבת האל היא אמונת אמת באלוהים' ב'הדבר מופיע בבשר'

162. המילה "אהבה", כפי שהדבר קרוי, מתייחסת לרגש טהור ללא רבב, שבו אתם משתמשים בלבכם לאהוב, להרגיש ולהתחשב. באהבה אין תנאים, אין מחסומים ואין מרחק. באהבה אין חשד, אין מרמה ואין ערמומיות. באהבה אין מרחק ואין שום דבר טמא. אם אתם אוהבים, הרי שלא תרמו, תתלוננו, תבגדו, תמרדו, תתבעו או תשאפו לקבל דבר מה או כמות מסוימת. אם אתם אוהבים, הרי שתקריבו בשמחה, תתמודדו עם מצוקה ותהפכו לתואמים לי. אתם תזנחו את כל מה שיש לכם למעני – אתם תוותרו על משפחתכם, עתידכם, נעוריכם ונישואיכם. אחרת, אהבתכם לא תהיה אהבה כלל אלא מרמה ובגידה!

מתוך 'רבים הקרואים אך מעטים הנבחרים' ב'הדבר מופיע בבשר'

163. כשבני האדם באים במגע עם אלוהים בלבם, כשלבם מסוגל לפנות אליו לחלוטין, זה השלב הראשון באהבה האנושית לאלוהים. אם אתם רוצים לאהוב את אלוהים, ראשית עליכם להיות מסוגלים להפנות לו את לבכם. מה פירוש הדבר להפנות לאלוהים את לבכם? פירוש הדבר שכל דבר שאתם עוסקים בחיפוש אחריו בלבכם נעשה למען אהבתכם לאלוהים וזכייתכם באלוהים – זה מוכיח שהשבתם את לבכם לחלוטין לאלוהים. מלבד אלוהים ודבריו, כמעט אין שום דבר אחר בלבכם (משפחה, עושר, בעל, רעיה, ילדים או דברים אחרים). אפילו אם יש דברים כאלה, הם לא יכולים לתפוס מקום בלבכם, ואתם לא חושבים על הסיכויים העתידיים שלכם אלא רק עוסקים בשאיפה לאהוב את אלוהים. בשלב הזה, כבר הפניתם את לבכם לחלוטין לאלוהים. נניח שאתם עדיין מתכננים תוכניות לעצמכם בלבכם, ואתם תמיד עוסקים בשאיפה לתועלת העצמית שלכם וחושבים: "מתי אוכל לבקש בקשה קטנה מאלוהים? מתי משפחתי תתעשר? כיצד אוכל להשיג בגדים טובים? ..." אם אתם חיים במצב הזה, הדבר מוכיח שלבכם לא הופנה לגמרי לאלוהים. אם אתם רק מחזיקים את דברי האל בלבכם, ואם אתם מסוגלים להתפלל לאלוהים ולהתקרב אליו בכל עת, כאילו הוא ממש קרוב אליכם, כאילו אלוהים שוכן בקרבכם ואתם שוכנים בקרבו – אם זה מצבכם, פירוש הדבר שלבכם שהה במחיצה אחת עם אלוהים. אם תתפללו לאלוהים ותאכלו ותשתו את דבריו מדי יום, אם תמיד תחשבו על עבודת הכנסייה, אם תתחשבו ברצונו של אלוהים, ואם תשתמשו בלבכם כדי לאהוב את אלוהים באמת ובתמים ולְרַצות את לבו, הרי שלבכם יהיה שייך לאלוהים. אם לבכם מלא במספר דברים אחרים, פירוש הדבר הוא שהשטן עדיין שולט בו, והוא לא פנה אל אלוהים באמת. כשלבו של אדם מסוים פונה אל אלוהים באמת, הוא מתמלא באהבה אמיתית וספונטנית לאלוהים, והוא מסוגל להתחשב בעבודתו של אלוהים. על אף שעדיין יהיו לאדם הזה מצבים של טיפשות וחוסר דעת, הוא יהיה מסוגל להתחשב בענייניו של בית האל, למען עבודתו של אלוהים, ולמען שינוי בטבעו שלו עצמו. לבו יהיה תקין לגמרי.

מתוך 'אהבה אמיתית לאלוהים היא ספונטנית' ב'הדבר מופיע בבשר'

164. כל דבר שקורה לבני האדם הוא הזדמנות שבה אלוהים צריך שהם יעמדו איתן בעדותם עליו. שום דבר משמעותי לא קרה לכם באותו רגע, ואין לכם עדות גדולה להעיד, אך כל פרט בחיי היום-יום שלכם קשור לעדותכם על אלוהים. אם אתם יכולים לזכות בהערצתם של אחיכם ואחיותיכם, בני משפתחתכם וכל אדם המקיף אתכם; אם יום אחד יבואו הלא מאמינים ויעריצו כל מעשיכם, ויראו שכל מה שאלוהים עושה הוא נפלא, הרי שנשאתם עדות. אף שאין לכם תובנות ואיכותכם עלובה, בזכות שאלוהים הופך אתכם למושלמים, תוכלו לְרַצות אותו ולהיות מודעים לרצונו. בני אדם אחרים יראו איזו עבודה אדירה אלוהים עשה בבני אדם בעלי האיכות העלובה ביותר. במידת מה, בני אדם מכירים את אלוהים והופכים למתגברים בפני השטן ונאמנים לאלוהים. לאיש לא יהיה יותר חוט שדרה מאשר קבוצת בני האדם הזו. זו תהיה העדות האדירה ביותר. אף על פי שאתם לא מסוגלים לעשות עבודה משמעותית, אתם יכולים לְרַצות את אלוהים. בני אדם אחרים לא יכולים לשים בצד את תפיסותיהם, אך אתם יכולים לעשות זאת. בני אדם אחרים לא יכולים להעיד על אלוהים בחוויותיהם בפועל, אך אתם יכולים להשתמש בשיעור קומתכם בפועל ובמעשיכם בפועל כדי לאהוב את אלוהים בחזרה ולשאת עדות רבת-השפעה עליו. רק מעשה כזה נחשב לאהבת אלוהים אמיתית.

מתוך 'רק אהבת האל היא אמונת אמת באלוהים' ב'הדבר מופיע בבשר'

165. האדם חי עד כה תחת מעטה השפעתו של החושך והוא היה כבול תחת השפעת השטן, ללא יכולת להשתחרר. טבעו של האדם, מאז שנפל לידי השטן, נעשה יותר ויותר מושחת. אפשר לומר שהאדם חי באופן תמידי עם טבעו השטני המושחת, ללא יכולת לאהוב את אלוהים באמת. לכן, אם האדם רוצה לאהוב את אלוהים, עליו להשיל את צדקנותו, חשיבותו העצמית, גאוותנותו, יהירותו וכדומה, השייכים לטבעו של השטן. אחרת, הרי שאהבתו של האדם היא אהבה לא טהורה – זוהי לחלוטין אהבת השטן ואהבה שבהחלט לא יכולה לזכות באישורו של אלוהים. אם רוח הקודש לא תהפוך את האדם למושלם, תטפל בו, תשבור אותו, תגזום אותו, תטיל עליו משמעת, תוכיח או תזכך אותו, איש לא יוכל לאהוב את אלוהים באמת.

מתוך 'האדם המושחת לא מסוגל לייצג את אלוהים' ב'הדבר מופיע בבשר'

166. בימינו, רוב בני האדם לא יודעים זאת. הם סבורים שאין לסבל כל ערך, העולם מגנה אותם, חיי המשפחה שלהם בצרות, אלוהים לא אוהב אותם, והסיכויים העתידיים שלהם עגומים. הסבל של בני אדם מסוימים מגיע לרמה מסוימת, והם מתחילים לחשוב על המוות. זו לא האהבה האמיתית של אלוהים. בני אדם כאלה הם פחדנים, אין להם כל התמדה, והם חלשים וחסרי אונים! אלוהים להוט שהאדם יאהב אותו, אך ככל שהאדם אוהב אותו יותר, כך האדם סובל יותר, וככל שהאדם אוהב אותו, כך רבים יותר ניסיונותיו של האדם. אם תאהבו את אלוהים, תחוו כל סוג של סבל; אם לא תאהבו אותו, אולי הכל יתקדם על מי מנוחות בחייכם, והכל יהיה שלו סביבכם. כשתאהבו את אלוהים, תרגישו שאתם מוקפים בדברים רבים שלא ניתן להתגבר עליהם, ומשום ששיעור קומתכם עלוב מדי, תעברו זיכוך. יתרה מכך, אתם לא תהיו מסוגלים לְרַצות את אלוהים, ותמיד תרגישו שרצונו של אלוהים נשגב מדי ושהוא מעבר להישג ידו של האדם. משום כל זה, אתם תעברו זיכוך – משום שיש בכם חולשה רבה ושחלק רב מכם לא מסוגל לְרַצות את רצונו של אלוהים, ואתם תעברו זיכוך פנימי. אולם עליכם להבין בבירור שהטיהור מושג רק באמצעות זיכוך. לפיכך, במהלך אחרית הימים, אתם חייבים לשאת עדות על אלוהים. בלי קשר לגודל הסבל שלכם, עליכם להמשיך ממש עד הסוף, ואפילו בנשמת אפכם האחרונה, עליכם להיות נאמנים לאלוהים ובחסדו של אלוהים. רק זה נחשב אהבה אמיתית לאלוהים, ורק זה נחשב לעדות חזקה ומהדהדת. כשאתם חווים פיתוי מידי השטן, עליכם לומר: "לבי שייך לאלוהים, ואלוהים כבר זכה בי. אני לא יכול לְרַצות אותך – אני חייב להקדיש את כל כולי כדי לְרַצות את אלוהים." כעל שאתם רוצים לברך את אלוהים יותר, כך הוא מברך אתכם יותר, וכך תגדל עוצמת אהבתכם לאלוהים. בנוסף, כך יהיו לכם אמונה ונחישות, ותרגישו שדבר לא ראוי או משמעותי יותר מהקדשת חייכם לאהבה כלפי אלוהים. אפשר לומר שכל מה שעל האדם לעשות כדי להפסיק לחוש צער הוא לאהוב את אלוהים. על אף שיש זמנים שבהם בשרכם ודמכם חלשים ואתם חווים צרות רבות של ממש, במהלך הזמנים האלה, תסתמכו באמת על אלוהים, תזכו לנחמה ברוחכם, ותרגישו ודעות ושיש לכם דבר מה להיתלות בו. כך, תהיו מסוגלים להתגבר על הקשיים שמציבות סביבות רבות, ולכן לא תתלוננו על אלוהים, משום העינוי שתעברו. אתם תרצו לשיר, לרקוד, להתפלל, להיאסף ולשתף ולהקדיש מחשבה לאלוהים, ואתם תרגישו שכל בני האדם וכל העניינים והדברים מסביבכם שאותם אלוהים מסדיר הם ראויים.

מתוך 'רק על ידי חוויית ניסיונות כאובים תוכלו להכיר את חביבותו של אלוהים' ב'הדבר מופיע בבשר'

167. דווקא במהלך זיכוך מר, השטן יכול להתחיל להשפיע על האדם ביתר קלות – אם כן, כיצד עליכם לאהוב את אלוהים במהלך זיכוך כזה? עליכם לזמן את רצונכם, להגיש את לבכם לאלוהים ולהקדיש את כל זמנכם לאלוהים. בלי קשר לאופן שבו אלוהים יזכך אתכם, אתם אמורים להיות מסוגלים להנהיג את האמת כדי להגשים את רצונו של אלוהים, ואתם אמורים לגמור בדעתכם לחפש אחר אלוהים ולשאוף לשיתוף עם אלוהים. בזמנים כאלה, ככל שתהיו פסיביים יותר, כך תהפכו לשליליים יותר, וכך יהיה לכם קל יותר לסגת לאחור. כשאתם צריכים למלא את תפקידכם, אפילו שאתם לא ממלאים אותו היטב, אתם עושים כמיטב יכולתכם, ואתם עושים זאת באמצעות אהבתכם לאלוהים ותו לא. בלי קשר למה שאחרים אומרים – בין שהם אומרים שעשיתם עבודה טובה ובין שהם אומרים שעשיתם עבודה גרועה – אתם פועלים מהמניעים הנכונים, ואתם לא צדקנים, מכיוון שאתם פועלים מטעם אלוהים. כשאחרים לא מפרשים אתכם נכון, אתם מסוגלים להתפלל לאלוהים כך: "הו, אלוהים! אני לא מבקש שאחרים יהיו סובלניים כלפיי או שהם יתייחסו אליי יפה, וגם לא שהם יבינו אותי או יתמכו בי. אני רק מבקש שאהיה מסוגל לאהוב אותך בלבי, שאהיה שקט בלבי, ושהמצפון שלי יהיה נקי. אני לא מבקש שאחרים ישבחו אותי או יעריכו אותי במיוחד. אני רק עוסק בשאיפה לְרַצות אותך ממעמקי לבי. אני ממלא את תפקידי בכך שאני עושה את כל מה שאני יכול. על אף שאני אוויל וטיפש, בעל איכות ירודה ועיוור, אני יודע שאתה חביב, ואני מוכן להקדיש לך את כל מה שיש לי." ברגע שאתם מתפללים כך, צצה אהבתכם לאלוהים, ואתם מרגישים הרבה יותר הקלה בלבכם. זו הכוונה בהנהגת אהבה לאלוהים.

מתוך 'רק על ידי כך שהאדם יחווה זיכוך, הוא יוכל לאהוב את אלוהים באמת' ב'הדבר מופיע בבשר'

168. כיצד צריך האדם לאהוב את אלוהים במהלך הזיכוך? על ידי שימוש בנחישות לאהוב את אלוהים כדי לקבל את הזיכוך שלו: במהלך הזיכוך, אתם עוברים עינוי בתוככם, כאילו מישהו סובב סכין בלבכם, אך אתם מוכנים לְרַצות את אלוהים באמצעות לבכם שאוהב את אלוהים, ואתם לא מוכנים לדאוג לבשר והדם. זו הכוונה בהנהגת אהבה לאלוהים. כואב לכם בתוככם, והסבל שלכם מגיע לשלב מסוים, אך אתם עדיין מוכנים להתייצב בפני אלוהים ולהתפלל כך: "הו, אלוהים! אני לא יכול לעזוב אותך. על אף שיש חושך בתוכי, אני רוצה לְרַצות אותך. אתה מכיר את לבי, והלוואי שיכולת להשקיע בי יותר מאהבתך." זה נוהג במהלך זיכוך. אם תשתמשו באהבה לאלוהים כיסודכם, הזיכוך יוכל לקרב אתכם לאלוהים וליצור קרבה רבה יותר בינכם לבין אלוהים. מאחר שאתם מאמינים באלוהים, עליכם למסור את לבכם בפני אלוהים. אם תעלו את לבכם כקורבן מנחה לאלוהים ותניחו אותו בפניו במהלך הזיכוך, לא ייתכן שתדחו את אלוהים או שתעזבו את אלוהים. כך, הקשר שלכם עם אלוהים יהפוך לקרוב אפילו יותר, ואפילו יותר טבעי, והשיתוף שלכם עם אלוהים יהפוך לתכוף אפילו יותר. אם תמיד תנהגו כך, תעבירו זמן רב יותר לאורו של אלוהים, תעבירו זמן רב יותר תחת הכוונת דבריו, יהיו גם יותר ויותר שינויים בטבע שלכם, והידע שלכם יגדל מדי יום ביומו. כשיבוא יום וניסיונותיו של אלוהים יפקדו אתכם, לא רק שתהיו מסוגלים לעמוד לצדו של אלוהים, אלא שתהיו גם מסוגלים לשאת עדות לאלוהים. באותו זמן, אתם תהיו כמו איוב ופטרוס. לאחר שתישאו עדות על אלוהים, אתם תאהבו אותו באמת, ותהיו מוכנים להקריב את חייכם למענו ברצון. אתם תהיו העדים של אלוהים, ואתם תהיו אהוביו של אלוהים. אהבה שחוותה זיכוך היא חזקה, ולא חלשה. בלי קשר לעיתוי של הניסיונות שאלוהים יעביר אתכם, ובלי קשר לטיבם, אתם תהיו מסוגלים שלא לדאוג אם תחיו או תמותו, להשליך הצדה את הכל ברצון למען אלוהים, ולשאת הכל בשמחה למען אלוהים – כך אהבתכם תהיה טהורה, ואמונתכם תהיה אמיתית. רק אז תהיו בני אדם שאלוהים אוהב באמת, ואשר אלוהים באמת הפך למושלמים.

מתוך 'רק על ידי כך שהאדם יחווה זיכוך, הוא יוכל לאהוב את אלוהים באמת' ב'הדבר מופיע בבשר'

169. בלי קשר לעבודתו של אלוהים ולסביבה שאתם מצויים בה, אם תהיו מסוגלים לעסוק בחיפוש חיים, לחתור לכך שעבודת אלוהים תתבצע בכם ולעסוק בחיפוש האמת, ואם תבינו את פעולותיו של אלוהים ותהיו מסוגלים לפעול לפי האמת, אז זו אמונתכם האמיתית, וזה מוכיח שלא איבדתם תקווה באלוהים. רק אם עדיין תהיו מסוגלים לעסוק בחיפוש האמת מתוך זיכוך, לאהוב את אלוהים באמת ולא תפתחו ספקות לגביו, ואם, בלי קשר למה שהוא יעשה, תמשיכו להנהיג את האמת כדי לְרַצות אותו, ותהיו מסוגלים לחפש לעומק את רצונו ולהתחשב ברצונו, פירוש הדבר שיש לכם אמונה אמיתית באלוהים. בעבר, כשאלוהים אמר שאתם תמשלו כמלכים, אהבתם אותו, וכשהוא התגלה בפניכם בגלוי, עסקתם בשאיפה אליו. אולם עכשיו, כשאלוהים נסתר, אתם לא יכולים לראות אותו, ונקלעתם לצרות. בעת הזו, האם אתם מאבדים תקווה באלוהים? לכן עליכם לעסוק בחיפוש החיים בכל עת ולשאוף לְרַצות את רצונו של אלוהים. זו נקראת אמונה אמיתית, וזו האהבה מהסוג האמיתי והיפה ביותר שקיים.

מתוך 'בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך' ב'הדבר מופיע בבשר'

170. ועל מה פטרוס התחרט יותר מכל? ישוע שאל את פטרוס שאלה נוספת (אף שאינה מתועדת כך בכתבי הקודש) זמן לא רב לאחר שפטרוס אמר "אתה בנו של אלוהים החי," והשאלה הייתה: "פטרוס! האם אי פעם אהבת אותי?" פטרוס הבין את כוונתו ואמר: "אדוני! "פעם אהבתי את האב שבשמים, אך אני מודה שמעולם לא אהבתי אותך." אז ישוע אמר: "אם בני אדם אינם אוהבים את האב שבשמים, כיצד הם יכולים לאהוב את הבן שעל הארץ? ואם בני אדם אינם אוהבים את הבן שאלוהים האב שלח, כיצד הם יכולים לאהוב את האב שבשמים? אם בני אדם באמת אוהבים את הבן שעל הארץ, הרי שהם באמת אוהבים את האב שבשמים." למשמע דברים אלה, הבין פטרוס את ליקויו. הוא תמיד חש חרטה עד בכי על הדברים "פעם אהבתי את האב שבשמים, אך אני מודה שמעולם לא אהבתי אותך." לאחר הקימה לתחייה והעלייה השמימה של ישוע, הוא חש עליהם חרטה וצער רבים אף יותר. בהיזכרו בעבודתו בעבר ובשיעור קומתו בהווה הוא הרבה להעלות את ישוע בתפילותיו, ותמיד חש חרטה וחוב כלפי אלוהים על שלא הגשים את רצון אלוהים ולא עמד ברף שהוצב לו. עניינים אלה הפכו לעול הגדול ביותר שלו. הוא אמר: "יום אחד אקדיש לך את כל רכושי ואת כל כולי – אתן לך את היקר לי מכל." הוא אמר: "אלוהים! יש לי רק אמונה אחת ורק אהבה אחת. חיי אינם שווים דבר וגופי אינו שווה דבר. יש לי רק אמונה אחת ורק אהבה אחת. יש לי אמונה בך בדעתי ואני אוהב אותך בלבי. רק את שני הדברים האלה אוכל לתת לך, ואפס מלבדם." פטרוס התעודד מאוד מדבריו של ישוע, משום שלפני שנצלב, ישוע אמר לו: "אינני בן העולם הזה, וגם אתה אינך בן העולם הזה." לאחר מכן, כשפטרוס הגיע עד כדי כאב גדול, ישוע הזכיר לו: "פטרוס, שכחת? אינני בן העולם, ורק משום עבודתי עזבתי אותו מוקדם יותר. גם אתה אינך בן העולם, האם שכחת? אמרתי לך פעמיים, אינך זוכר?" פטרוס שמע אותו ואמר: "לא שכחתי!" אז ישוע אמר: "פעם העברת בשמחה את זמנך איתי בשמיים ופרק זמן לצדי. אתה מתגעגע אליי ואני מתגעגע אליך. אף שהברואים אינם ראויים להיות מוזכרים בעיניי, כיצד אוכל שלא לאהוב את מי שתמים וראוי לאהבה? האם שכחת את הבטחתי? עליך לקבל את התפקיד שהפקדתי בידייך על פני האדמה – עליך להשלים את המשימה שהטלתי עליך. יום אחד בהחלט אוביל אותך להיות לצדי." למשמע הדבר הזה, פטרוס התעודד אף יותר וקיבל השראה גדולה אף יותר, עד כדי כך שכאשר היה על הצלב, הוא היה מסוגל לומר: "אלוהים! אינני יכול לאהוב אותך מספיק! אפילו אם תבקש ממני למות, עדיין לא אוכל לאהוב אותך מספיק! לא משנה לאן תשלח את נשמתי, אם תקיים את הבטחותיך או לא, מה שתעשה בי לאחר מכן, אני אוהב אותך ומאמין בך". הדבר שנאחז בו היה אמונתו ואהבת האמת שלו.

מתוך 'כיצד פטרוס הכיר את ישוע' ב'הדבר מופיע בבשר'

171. לקראת סוף חייו, לאחר שהוא הובא לידי שלמות, פטרוס אמר: "אלי! אם הייתי יכול לחיות עוד מספר שנים, הייתי רוצה להעמיק ולזכך את אהבתי אליך עוד יותר." ממש לפני שעמדו לצלוב אותו, פטרוס התפלל בלבו, "אלי! זמנך הגיע, הזמן שהועדת לי הגיע. אני חייב להיצלב למענך, אני חייב לשאת את העדות הזו עלייך, וכולי תקווה שאהבתי יכולה לעמוד בדרישותיך ולהפוך לטהורה עוד יותר. היום, עצם העובדה שאני יכול למות למענך ולהיצלב למענך, מנחמת ומרגיעה אותי, מפני שאין דבר יותר מספק בעיניי מאשר להיצלב למענך ולספק את רצונותיך, ומאשר האפשרות להעניק לך את עצמי ולהעלות את חיי כקורבן מנחה למענך. אלי! אתה כה חביב! אילו היית מתיר לי להמשיך לחיות, הייתי מוכן לאהוב אותך אפילו עוד יותר. כל עוד אני חי, אוהב אותך. הייתי רוצה לאהוב אותך יותר לעומק. אתה שופט אותי, מייסר אותי ומנסה אותי משום שאני לא צדיק, משום שחטאתי. וטבעך הצודק מתחוור לי עוד יותר. זו ברכה עבורי, משום שאני מסוגל לאהוב אותך יותר לעומק ומשום שאני מוכן לאהוב אותך כך גם אם אתה לא אוהב אותי. אני מוכן לחזות בטבעך הצודק, מפני שהדבר מאפשר לי עוד יותר לחיות חיים בעלי משמעות. אני מרגיש שלחיי כעת יש יותר משמעות משום שנצלבתי למענך, ומוות למענך הוא דבר משמעותי. למרות זאת, אני עדיין לא מרגיש שבע רצון, משום שאני יודע מעט מאוד לגביך. אני יודע שאני לא מסוגל לספק את רצונותיך לחלוטין, וכן שלא השבתי לך מספיק כגמולך. בחיי, לא יכולתי להשיב לך את כל כולי – אני מאוד רחוק מכך. כשאני נזכר ברגע הזה, אני מרגיש שאני חייב לך רבות, ולרשותי עומד רק הרגע הזה כדי לכפר על כל טעויותיי ועל כל האהבה שלא השבתי לך."

מתוך 'חוויותיו של פטרוס: הידע שלו על ייסורים ומשפט' ב'הדבר מופיע בבשר'

172. רק בני האדם שאוהבים את אלוהים יכולים להעיד על אלוהים, רק הם עדי האל, רק אותם מברך אלוהים ורק הם יכולים לקבל את הבטחותיו של אלוהים. בני האדם שאוהבים את אלוהים הם מקורביו של אלוהים, הם בני האדם שאלוהים אוהב והם יכולים ליהנות מברכות יחד עם אלוהים. רק בני אדם כאלה יחיו לנצח, ורק הם יחיו לעולמי עד בחסותו והגנתו של אלוהים. אלוהים נועד לאהבתם של בני האדם והוא ראוי לאהבתם של כל בני האדם, אך לא כל בני האדם מסוגלים לאהוב את אלוהים, ולא כל בני האדם יכולים להעיד על אלוהים ולהיחשב כבעלי השפעה בעיני אלוהים. מכיוון שהם יכולים להעיד על אלוהים ולהקדיש את כל מאמציהם לעבודתו של אלוהים, בני האדם שבאמת אוהבים את אלוהים יכולים לצעוד בכל מקום תחת השמיים מבלי שיעזו להתנגד אליהם, והם יכולים להפעיל סמכות על פני האדמה ולשלוט בכל אנשיו של אלוהים. בני האדם האלה התקבצו מכל רחבי העולם, הם דוברים שפות שונות והם בעלי גווני עור שונים, אך לקיומם יש משמעות אחת, לכולם יש לב שאוהב את אלוהים, הם כולם נושאים עדות אחת ויש להם החלטה אחת ורצון אחד. בני האדם שאוהבים את אלוהים יכולים לצעוד בחופשיות ברחבי העולם ובני האדם שמעידים על אלוהים יכולים לנוע ברחבי התבל. אלה הם בני האדם שאלוהים אוהב. אלוהים מברך אותם והם יחיו לנצח לאורו.

מתוך 'בני האדם שאוהבים את אלוהים יחיו לאורו לנצח' ב'הדבר מופיע בבשר'

מקור：הבשורה של ממלכת השמים

הופיעו אותות בדבר אחרית הימים - המשיח הגיע

אחרית הימים הגיעה——ימות המשיח החלו——הכירו את המסתורין

יום הדין האחרון-נבואת אחרית הימים מתגשמת-זה מתקשר לגורלנו

#המשיח #אחרית הימים #ישועה #דבר אלוהים

0 notes

brokerli · 4 years

Text

”בן אדם אוניברסלי“ מסביר מדוע בחר לעצמו את השם הזה

New Post has been published on https://brokerli.com/%d7%91%d7%9f-%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%91%d7%a8%d7%a1%d7%9c%d7%99-%d7%9e%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%a8-%d7%9e%d7%93%d7%95%d7%a2-%d7%91%d7%97%d7%a8-%d7%9c%d7%a2%d7%a6/

”בן אדם אוניברסלי“ מסביר מדוע בחר לעצמו את השם הזה

זה אחד המסמכים המפתיעים שקראתי בחיי. מסמך אמיתי. אחת העדויות המעודדות ביותר לאומץ לב של אדם שמתנתק ממה שכובל את מחשבתו. נייר שבו אדם עובר מחברה מדכאת חירות אל מחוזות החופש האישי. המסמך נשלח אליי על ידי בדואי שגר בעיירה חורה בנגב. זה מסמך בערבית, חתום על ידי בעלי סמכות בדואים. זהו תרגומו לעברית. כך כתוב בו:

בשם אללה הרחמן והרחום. תצהיר שמעיד על התנתקותי מחמולתי. אני החתום מטה, בן אדם אוניברסלי, לשעבר מחמוד אחמד אבו שארב, מודיע על התנתקותי והיפרדותי מכל חמולת אבו שארב, לרבות אחיי, אחותי ובני, ואינני אחראי על מעשיהם ועל פעולותיהם מהיום ואילך. הם אינם קשורים אליי ואיני קשור אליהם החל מהיום ומן התאריך לעיל. הם לא אחראים על התנהגותי ופעילותי, לא במישור האישי ולא בכללי, ועל פי מנהגי העדה איני שייך אליהם בעת צרה שרצח בצִדה, ואיני שייך אליהם בעת צרה שממון הוא נושאה, וזה קביל מול כל החמולות והשבטים. אני היום אדם בוגר, ויש לי עמדות ותפיסות עולם ברורות וחדות ואין לאף אחד זכות להתערב בחיי. עדים: מוסא אלעטאונה. עלי אבו אלגיעאן. שיחדה אבו סבית. בברכה, בן אדם אוניברסלי, לשעבר מחמוד אחמד אבו שארב

סיפרתי כבר בעבר על האיש הזה ששינה את שמו באופן רשמי בתעודת הזהות מן השם הערבי לשם: בן אדם אוניברסלי. סיפרתי על המעבר שלו מהשמאל הקיצוני הישראלי אל עמדות החופש והקידמה האנושית שהוא מוצא כיום בחברה הישראלית המערבית. תיארתי את תקוותו שהעולם הערבי שסביבו יידע לעשות את המהלך הזה כמוהו. מאז הכרתי אותו לפני כשנה וכמה חודשים, אחרי ששנינו היינו ב"צוותא", בטקס המעבר על פני ארונו של עמוס עוז, הוא אמר לי דברים מרתקים שעיקרם: ישראל היא מדינה טובה, ולצערו העולם הערבי לא ישתנה עד שהערבים לא יאמצו את הקידמה והדמוקרטיה.

הוא נולד לשבט ולחמולה, כמו כל בדואי. שם אביו אחמד אבו שארב אבו אל־הון, פועל דחק ואנאלפבית כהגדרתו, אמו הייתה זאידה אבו ראשד, אנאלפביתית גם היא, שעליה הוא אומר: "קומתה הפיזית מטר וחצי, והרוחנית קילומטר וחצי".

בן אדם אוניברסלי ואמו (צילום: צילום פרטי)

אחרי גיל 20 החל להתרועע עם משכילים ואנשי רוח יהודים מהשמאל הציוני, ולדבריו, תמך בתוכניותיהם הפוליטיות בהפגנות, בעצרות מחאה וגם בקלפי. אחרי גיל 30 החל להתרחק מן השמאל הציוני והלא ציוני. "בקרב הערבים והמוסלמים יש משכילים כחול על שפת הים, אך נאורים אין כלל", הוא טען באחת משיחותינו הרבות. "מדובר בתרבות ובדת נעדרות מושגים כמו דמוקרטיה, ליברליזם, הומניזם, אינדיווידואליזם, חילון, אתאיזם, פמיניזם, תקשורת חופשית, ביקורת, סאטירה וחופש המחשבה".

ב־30.11.1989 הוא הצליח לשנות את שמו רשמית, במשרד הפנים, בכל התעודות שברשותו, כולל תעודת הזהות, מ"מחמוד אבו שארב" ל"בן אדם אוניברסלי", אבל זה לא הספיק לו: לפני כחודשיים הגיש בקשה להסרת המחויבות שלו מהמסורות השבטיות הקושרות אותו לחמולה ואת החמולה אליו, וכך כתב בה:

25.2.2020 הצהרה. לכל הבדואים הנכבדים החיים הן בצפון הנגב והן בדרום הנגב ובכלל המרחב, שלום רב וברכות. שמי מחמוד אחמד אבו שארב ואני תושב חורה מבטן ומלידה ומשתייך לחמולת אבו שארב. לפני 32 שנים שיניתי את שמי באופן רשמי בכל הדוקומנטים שברשותי לבן אדם אוניברסלי. בן אדם כשם פרטי, ואוניברסלי כשם משפחה, ולמעשה התנתקתי פורמלית מעברי החמולתי ומן השיוך לחמולת אבו שארב. מאז עברו 32 שנים. בגרתי כרונולוגית ואינטלקטואלית, עברתי מהפך אישי שפירותיו הפכוני לחילוני גמור ומוצהר ואתאיסט מושבע, ויש לי עמדות ותפיסות עולם ברורות וחדות. אני נוהג לערער על דוקטרינות, לגנות אינדוקטרינציות, ואני מעודד לחירות המחשבה והטלת ספק כמעט בכל דבר ועניין. כל המטען הנ"ל גורם אי־נחת לחמולה שאני משתייך אליה, היא חמולת אבו שארב, מפני שלדידה אני חלק מנכסיה הניידים. חמולת אבו שארב הם אנשים טובי לב, אנשי עמל שרוב חייהם נחבאים אל הכלים ולא מכים גלים. גישותיי המהפכניות גורמות להם לא פעם מבוכה ובושה ברחבי השבט. לכן הגעתי למסקנה שאני חייב לפטור אותם מעול זה, שהם לא חייבים בו, עול ושמו בן אדם אוניברסלי. מרגע זה אני הופך להיות בן אדם אוניברסלי לא רק על הנייר אלא גם בפועל, ואני מכריז קבל עם ועדה בנוכחות טובים ונכבדים שיחתמו על התצהיר הנ"ל שמרגע זה אני נותן גט כריתות ומתנתק באופן סופי ולעולמי עולמים מכל דבר שנקרא אבו שארב, ובראש וראשונה ממשפחתי הגרעינית: אחיי, אחותי ובני. אני לא שייך יותר לחמולה הזו, לא לאנשיה החיים בישראל ולא לאנשיה החיים בירדן, בגדה המערבית או ברצועת עזה. כל דבר הנוגע לחמולת אבו שארב, הן בעתות ששון והן בעתות יגון, לא נוגע לי, לא כולל אותי ואיני אחראי אליו ועליו. כל דבר שקשור אליי או נוגע לענייני, כמו הרצאות שאני נושא, מאמרים שאני כותב או הצהרת הצהרות מפי, אינו קשור לחמולת אבו שארב בכללותה, וחמולת אבו שארב אינה אחראית למעשיי ולפעילויותיי, הן הפוליטיות והן האחרות, והיא רשאית להציגני מעל כל במה כאדם הזר לה, ולדידה דיני כדין זרים גמורים. בכבוד רב, בן אדם אוניברסלי

הרגשתי שלא הבנתי הכל, שהרבה דברים כאן צריכים בירור. שוחחנו. הוא הסביר: "למרות כל המודרנה, החברה שלנו בנויה מחמולות, והחמולות מרכיבות שבטים, זה שיש אינטרנט ומכונית ובית ומזגן לא משנה. איך אמר לי פעם אחד הבדואים: 'בסופו של דבר אנחנו בדואים, גם אם יש לנו תואר של פרופסור באוניברסיטה'. אנחנו פותרים את הסכסוכים בינינו על פי כללי העדה. זה נכון כמובן גם לגבי החמולות הערביות, כפי שאתה רואה ביישובים הערביים בארץ. אני בדואי, ואגב, בשנים האחרונות גם למדתי שבדואי הוא בעצם נטול לאום. כל כך שמחתי על כך. אני לא מגדיר את עצמי כערבי ובוודאי שאינני מגדיר את עצמי כפלסטיני.

"לפני שאבא שלי הלך לעולמו ביקשתי ממנו כמה פעמים שיעשה את האקט. הוא מכנס את החמולה, ואז נותן תצהיר בנוכחות נכבדי העדה, ומודיעים שהבחור הזה והזה לא שייך יותר לחמולה. אבא שלי לא רצה לעשות את זה. הוא אמר לי אין סיבה, ובשביל מה וכולי, אבל בכל פעם שהתבטאתי בציבור, או כתבתי מאמר, זה עורר תגובות וגרם למבוכה למשפחה שלי, ואני אומר: חברים יקרים, תשחררו אותי, שחררו אותי, אני בעידן אחר לגמרי. אבא שלי הלך לעולמו לפני שנה, זיכרונו לברכה. אז גיליתי שיש הליך שבו אני יכול לעשות זאת בעצמי. אמרתי: פנטסטי.

בן אדם אוניברסלי ואביו (צילום: צילום פרטי)

"אני צריך את זה יותר ויותר. בחורה יותר ויותר אנשים מכירים אותי, יותר ויותר אנשים מזמינים אותי למפגשים, אני יושב בכל מיני דיוואנים ובהם אני אומר מה שאני חושב. למשל שאלוהים הוא אשליה, אבל אני גם מוסיף שאם אדם מסוים לא בשל לקבל זאת, שימשיך לאחוז בדבר המטאפיזי הזה. על פוליטיקה כנ"ל, למשל על 15 המנדטים של המשותפת. ישבתי במפגש וכולם התלהבו. 15! 15! אחרי שהם נרגעו אמרתי, מה שווה לאדם מיליון שקל אם הוא ננטש על הירח? מה הוא יכול לעשות איתם? זה בדיוק 15 המנדטים של הערבים הלאומנים הפונדמנטליסטים האלה. המנדטים האלה טובים רק בכנסת ישראל, תחת דגל ישראל ובהתאם לחוקי ישראל. אם הם יעשו אחרת, יהיה קונצנזוס יהודי שיכנה אותם אויבי ישראל וגיס חמישי.

"כשאני אומר דברים כאלה, אנשים פוקחים את העיניים. פתאום אני נוגע במשהו שהם מעולם לא שמעו. אני מאיר עיניים, לא רודף אחרי אנשים, אנשים מזמינים אותי ועוצרים אותי ברחוב לשמוע את דבריי. ולכן אני זקוק עכשיו לשחרור מן החמולה כדי לנטרל את ההתערבות מהמשפחה שלי, הגרעינית והמורחבת, כדי שהאנשים האלה ימשיכו בחייהם כנחבאים אל הכלים ולא 'יסבלו' ממה שאני אומר".

אני מניח שכל זמן שאתה קשור לחמולה, אתה חייב להגן על החמולה והחמולה חייבת להגן עליך, האם זה נכון? "פחות או יותר. בוא ניקח את החמולה שלי. החמולה שלי לא לוחמנית, אבל החשש שלה הוא שאני, כאשר אני מדבר עם האנשים מהדעוות, שהם מעין מחזירים בתשובה מוסלמיים, הרי איש הדעווה הזה בסופו של דבר שייך לחמולה. זו יכולה להיות חמולה גדולה. הוא יכול לגדף אותי, לקרוא לי מטומטם, או לירוק עליי. זה גורם מבוכה ועוגמת נפש לחמולה שלי. לי, כאיש רוח, אין בעיה שאיש דעווה דתי יירק עליי או יסטור לי בגלל שאמרתי שאלוהים זו פיקציה. אבל לחמולה שלי יש בעיה".

מה זה דעווה? "אנשי הדעווה בתנועה האסלאמית הם, לטענתם, לא השלב הפוליטי של האסלאם, אנשי הדעווה טוענים שהם חובשים את הכובע האלוקי בלבד".

האם נכון לומר שהדעווה זה גוף שמייצג דתיים שמאמינים בערכי הדת ומטיפים להם? "בדיוק, הדעווה זה ההקבלה למיסיונרים הנוצרים שנתקלתי בהם הרבה בחו"ל. הנוסחאות שלהם הן: תעבוד את האל, האסלאם טוב וכולי וכולי".

זה דומה למחזירים בתשובה אצלנו. לאנשי חב"ד, נניח. "נכון. אבל שים לב, הם גורסים שאין להם שאיפות פוליטיות, הכל לשם שמיים. זה מבדיל אותם מהתנועה האסלאמית. ובכן, בגלל אנשים אלה וגם בגלל עימותים אידיאולוגיים אחרים שלי, הייתי חייב להתנתק מהחמולה. צריך שתדע, המקרה שלי הוא נדיר שבנדירים, שאדם מתנתק ביוזמתו מהחמולה. כבר קרו הרבה התנתקויות ברהט, בשגב שלום ובחורה, אבל זה כאשר החמולה החרימה אחד מבניה, מכל מיני סיבות. המקרה שלי, שבו מישהו מבקש להשתחרר מן החמולה שלו, חריג ביותר".

תגיד, זה לא מסכן אותך? "נהפוך הוא, זה מסיר מעליי תקלות. אם למשל מחר מישהו מהפרחחים בחמולה שלי, מקרב הצעירים שמשתוללים, יורים באוויר וכדומה, או מישהו מאנשי החמולה שלי, בחור צעיר, הלך לבאר שבע, ישב בפאב שתה בירה ודקר מישהו מחמולה אחרת, אני בסכנת נפשות. יכולים להרוג אותי בטענה של גאולת דם. אחת ושתיים. בלי לשאול שאלות. עכשיו אין לי סכנה".

כמה אנשים יש בחמולה שלך? "בערך אלף איש. החמולה שלי, כבר מקדמת דנא, מפורקת לשלושה גושים. שלושת הגושים האלה מתחברים בעתות יגון, ששון, אירועים גדולים, חתונה. אז נפגשים, אבל אתה רואה את הריחוק ביניהם כאשר יש אלימות, כאשר הם מכים מישהו או מישהו הכה אותם. כשאני התנתקתי מהחמולה כתבתי זאת בצורה גורפת, אני מתנתק מכל הגושים ומכל החמולה.

"מאז ומתמיד היינו שייכים לשבט אל־עטוונה, שבו חמולת אל־עטוונה היא הגדולה, וממנו השייח'. זו ההיסטוריה. עכשיו יש מועצה, כולם קנו מגרשים, אורח החיים שונה, כך שהמועצה מחליפה את השבט. אומנם אורחות החיים הם שבטיים וחמולתיים, אבל אין את השליטה של השייח' כמו פעם, שהיה אז הגוף המקשר שבין הממשל לבין השבט. עם זאת, עדיין, גם בעידן המודרני, מי שמחזיק בשלטון במועצה של חורה ואנשיו נהנים מההטבות, אלה החמולות הגדולות. למרות שהם מסתתרים תחת המטרייה האסלאמית ואומרים 'כולנו אחים'".

בחורה, היישוב שבו מתגורר בן אדם אוניברסלי, קיבלה הרשימה המשותפת 91.6% מהקולות בבחירות האחרונות. הליכוד קיבלה 4.34%, שהם 178 קולות, אחד מהם גם של אוניברסלי. כחול לבן 1.66%, האיחוד המתפרק של העבודה־גשר־מרצ 1.22%. "ביום הבחירות, בן כיתתי שהיה רכז, ביקש ממני לעזור לו. זכיתי ליום יוצא מהכלל, כי הייתי בהרבה קלפיות והרבה בתי ספר, וראיתי גרפיטי וססמאות, וזה עניין אותי".

החמולות מנהלות את העסק. העיירה חורה שבנגב (צילום: הדס פרוש , פלאש 90)

בחורה יש גם בדואים שמשרתים בצה"ל? "נכון. יש בדואים שמשרתים בצה"ל, גם בקבע, וחבל שבילדותי לא היה מישהו שיאיר את עיניי, הייתי משרת בצה"ל, וזה היה נותן לי עוד אפשרות להיות חלק מן המדינה ולהביע יותר את אהבתי לישראל".

זה מאוד מעניין, מאוד מרתק. זה חלק מתהליך שאתה עושה אותו, והלוואי ורבים יותר היו עושים אותו, וזו התקווה. אנשים כמוך צריך להעריך ולאהוב. "תראה, מה שיש לי זה אני והידע שלי. כל מי שיפנה אליי בחברה שבאתי ממנה, אשמח לבוא לדבר איתו. אשב לדבר עם אנשים, לא אצטמצם ולא אחסוך כלום. גם אם אצליח להאיר עיניים של אחוז אחד, או פחות, זה מהנה אותי. וכאשר אדבר עם אנשים על אינדיווידואליזם, אתן להם את הדוגמה האישית שלי. אני שואף להיות מוּנָאוָואר, בערבית פירוש הדבר אדם שבא מעולם הנאורות והוא מאיר את עיני האנשים. לכן אני לא יכול לשתוק".

כדי להבין יותר, אני רוצה לחזור לנקודה שהעלינו קודם בשיחה. הזכרת אפשרות שמישהו ייתן לך סטירה כי דיברת נגד הדת או אפילו נגד הלאומנות הערבית, בטענה שאתה אומר דברים שפוגעים בערבים. "נכון, במקרה כזה הוא יכול לתת לי סטירה. זה כמעט קרה לי לפני שבועיים. פגשתי במשרדי המועצה בחור בדואי שאני מכיר שנים, בחור פשוט במחשבותיו. התחלנו לדבר, דיברנו על הלאומיות, ואמרתי לו 'הבדואים נטולי לאום'. האיש כמעט התפרק לרסיסים. הוא אומר לי: 'לא. אני ערבי ואני פלסטיני'. אמרתי לו: 'חכה, על ערבי אולי יש לנו ויכוח, אבל מי עשה אותך פלסטיני?'. הוא נכנס לזעזוע ואומר לי: 'אם תמשיך לדבר ככה, כדאי לירות בך'. הרגעתי אותו ואמרתי: 'אתה לא צריך להזדעזע. אם אתה חושב שאתה ערבי ופלסטיני, אז מה אכפת לך אם אני אומר שאני לא ערבי ולא פלסטיני? לי אין שום צידוק אינטלקטואלי לומר שאני ערבי, אתה עוד מוסיף שאני גם פלסטיני? אני בדואי. אני שייך לשבטים בדואים שבמשך מאות שנים נדדו במדבריות. אין לנו גילויי לאומיות ולא לאומנות. באמת'. הסברתי לו שאת כל סיפור הלאומיות בכלל הביאו אירופים לפני 200 שנים בקושי".

זה אכן מעניין, אבל אם האדם הזה היה נותן לך סטירה, האם החמולה שלך הייתה חייבת להתנקם באיש הזה? או לדרוש פיצויים? האם הם היו חייבים להגן עליך, או רק להתבייש בך? "הם היו מתביישים. יכול להיות שהחמולה לא הייתה מחזירה לו סטירה כדי לא להסתבך. אחרי האקט הזה הם יכולים תמיד לפנות לאנשים נכבדים, במטרה למנוע את מה שהכי מפריע להם: הרכילות. עכשיו, אחרי ההתנתקות מהחמולה שביצעתי, הם יכולים סוף־סוף לומר מול הולכי הרכיל: 'לא, הוא לא משלנו. הבחור הזה לא שייך לחמולה'. אני רוצה לומר לך שתגובות קשות לדבריי אני שומע לא רק בקרב הבדואים. גם בשיחות מול חברים יהודים, וגם בעולם. פעם בניו זילנד באתי לשכן שלי, נוצרי פונדמנטליסט שהיה לו דגל ניו זילנד על הבית, ושאלתי אותו 'בשביל מה הדגל?'. הוא אמר לי, 'אם תמשיך לשאול אותי שאלות קשות, אני אצבע לך את הפנים'. פחדתי אז שתקתי והלכתי. זה קיים. הנבערים נמצאים בכל מקום".

אתה עומד בחזית לא פשוטה. "אבל אם היית שואל אותי 'היית רוצה לשנות את מסלול חייך? האם היית רוצה להיוולד במשפחה בורגנית, לבנה, שיושבת בשקט בביתה אי־שם בניו יורק או באוקלנד?', הייתי עונה: בשום פנים ואופן לא. החיים מרתקים אותי".

אחרי כמה ימים הוא התקשר אליי שוב וסיפר שהוא עובר בכל ריכוזי הבדואים ונותן את מכתב האישור על ההתנתקות שלו מן החמולה לראשי החמולות הגדולות והדומיננטיות, אלה אשר קוראים להם "כָּבִּיר רוּבָּע".

"זה מעשה שאני חייב לבצע, כדי שהמידע יהיה אצל כל ראשי הבדואים", הוא אומר לי, ומוסיף: "לפני כמה ימים אני עובר בחורה, ושני צעירים צועקים לי 'יָא מוּלְחִיד!', זאת אומרת, כופר באל וכופר בעיקר. פעם ראשונה שקורה לי דבר כזה בחורה".

זה מסוכן, לא? "מסוכן, אבל לקחתי את הסיכון הזה על עצמי, ואני חי עם זה. טוב לי".

מחפשים עסקים למכירה? נסו את ברוקרלי

0 notes