juliakislev-blog
Armenian Journey
המסע הארמני
המבול נמשך ימים רבים ומוחה את כל החיים מעל פני האדמה. הגשמים פוסקים לאחר ארבעים יום וארבעים לילה רצופים בהם ירד המבול, והמים מתייבשים במשך מאה וחמישים יום עד שנחה תיבת נח על הרי אררט...
19 posts
Don't wanna be here? Send us removal request.
Last Seen Blogs
theghostofjamie
TtheGghostOofJjamie
chesuka
Untitled
love-kei-natsuko24-blog
Kei-chan
swpoc
SWPOC — on hiatus!
jezterbellz
Ire Mica
Text
שמונה סיבות לבקר בארמניה
ככה כנראה בנוי המוח האנושי - אנחנו אוהבים לקטלג כל דבר, למספר ולתת להכל שמות יפים, ציוריים כאלה. אולי יש כאן איזה קטע אבולוציוני, או שזה ניסיון בלתי מודע להתמודד עם הכאוס של היקום, או גם וגם. ככה או אחרת זה נשמע כמו משהו חשוב ומי אנחנו שנתווכח עם הצרכים הקיומיים של האדם?
אז, חבריםות יקריםות! לפניכםן:
שמונה סיבות לבקר בארמניה - ארץ בראשית לרגלי ההר אררט
הטבע
הנוף העשיר והמגוון של רכס הרים הארמני, שבדרום קווקז - הסיבה הראשונה.
טבע בתולי, אקולוגיה טובה, אוויר ומים צלולים. כל זה על רקע ההר אררט האצילי.
יש הרבה מקומות יפים בעולם. למעשה כל העולם הוא מקום יפה אחד גדול עם המון זוויות של יופי ואי אפשר להגיד שאחד יותר יפה מהאחר, אבל יש לכל מקום פנים שונות, אופי משלו. בארמניה חווים את השקט עם עוצמה פנימית הטמונה עמוק בלב האדמה, איפוק עם אנרגיה חזקה, לא עצורה אלא שמורה למקרה הצורך, השפע שקיים גם בדברים הצנועים ביותר, העומק שביומיומיות. כשעומדים מול הנוף הארמני ונושמים עמוק, מרגישים כאילו זוג כנפיים נפרש לנו מאחורה ועוד שנייה נמריא גבוה יחד עם הנשרים. ברגעים כאלה מבינים למה נשר עם כנפיים פרושות בגאווה הוא אחד הסמלים הלאומיים של העם הארמני.
ככה יצא שהיום ההר אררט נמצא מאחורי הגבול התורכי במרחק של כ40 ק”מ מירוואן, אבל תרבותית, רוחנית והיסטורית הוא חלק בלתי נפרד מארמניה.
ימת סוואן. נהוג להגיד - “העין הכחולה של ארמניה”. יש בזה משהו אבל אני הייתי אומרת - הלב הפועם.
המילה “קניון” בארמנית זה “דזור”. אתם תשמעו המון שמות גאוגרפיים ארמנים שיש להם את הסיומת “דזור”. זה כי יש כאן המון קניונים מרשימים ביופיים.
העיר
העיר כאן זה בעיקר ירוואן. עיר הבירה של ארמניה וגם העיר הגדולה היחידה, קצת עיר-מדינה הייתי אומרת. למעשה, חצי מארמניה זה כפרים וכמה ערים קטנות וחצי השני זה ירוואן עם ממיליון + תושבים. עיר עם שורשים עתיקים, השנה יחגגו כאן 2800 שנה לירוואן שסופרת את גילה מאז שבמאה ה-8 לפני הספירה מלך אוררטו ארגישטי בנה כאן מבצר ונתן לו שם - ארבוני. יחד עם זאת עד המאה ה-20 ירוואן הייתה ישוב קטן וצדדי למדי במרחב הארמני. רק אחרי אירועי 1915 המצערים, רצח העם הארמני בתורכיה (או בלשון הארמנית “ארמניה מערבית”), שם חיו רוב הארמנים בעולם באותה התקופה ושם התקיימו מרכזי תרבות ארמנים חשובים, כש הוקמה הרפובליקה הארמנית בארמניה מזרחית כחלק מברית המועצות, ירוואן התחילה להתפתח עד שהפכה למה שהיא היום - עיר מודרנית, יפה, נוחה ודינמית עם חיי תרבות עשירים, אופציות בילוי מגוונות, גם ביום וגם בלילה, עיר עם אופי ואווירה כובשת.
כיכר רפובליקה רחבת ידיים שהתפרסמה בעולם לאחרונה כמקום שבו התרחשה מהפכת הקטיפה הארמנית, המהפכה הכי שמחה ונעימה שאפשר לדמיין.
הקסקד, הכותב השני של הציר המרכזי שעובר בינו לבין כיכר רפובליקה. אם כיכר רפובליקה זה המקום בו, לפי החזון של הארכיטקט אלכסנדר טמניאן, הבורא של ירוואן המודרנית, העם יכול להתכנס ולהחליט החלטות חשובות של האומה, הקסקד זה המקום של בילויים ופסטיבלים בו אנשי העיר יכולים לחגוג יחדיו.
מיליון מסעדות ובתי קפה לכל טעם וריח שאי אפשר לטעות בהם - בכל מקום טעים! (על האוכל עוד נדבר בהמשך).
פארקים ירוקים בכל פינה.
והמון פרחים בכל מיני צבעים.
האנשים
ארמנים הם אנשים פתוחים ולבביים במיוחד, אפילו על רקע הכנסת האורחים המסורתית של עמי הקווקז כולם. החום האנושי, המוכנות לעזור בכל סיטואציה, הבית הארמני שתמיד פתוח בפני אורח - זה המאפיינים הכי בולטים בכל מפגש עם ארמנים. נדמה ש”הסבר פניך לתייר” זאת איזה תכונה מולדת שעוברת בגנים כאן ואולי זה כי ארמנים מאוד אוהבים את הארץ שלהם ואף פעם לא מפספסים הזדמנות להציגה בפני אורחים ממדינות אחרות בצורה היפה ביותר. כל מי שאי פעם ביקר בארמניה יעיד שהמפגש עם אנשי המקום הוא אחת החוויות היפות ומרחיבות הלב כאן.
פשוט כיף להיות אורח בארמניה, אין מה להגיד!
אשוט מחנדזורסק - שיעור בהכנסת האורחים הארמנית
מוכר הדבש החביב אי שם בהרי המחוז סיוניק בדרום ארמניה
ארמנים לא צריכים לדעת אנגלית או איזה שפה בינלאומית אחרת בשביל לנהל שיחה קולחת ועשירה עם כל אחת ואחד.
ילדים אהובים כאן בצורה מוגזמת, ככה שאם אתם מטיילים עם ילדים, גם אם הם קטנים, לא תרגישו אף פעם אי נוחות. לעולם הם לא יהיו הפרעה במסעדה או בכל מקום ציבורי אחר ולא משנה מה יעשו, אף אחד לא התייחס אליכם בחוסר סבלנות, ההפך, יותר סביר שייקחו לכם את הילד בזמן הארוחה ויעבירו אותו מיד ליד של כל הצוות עד שתסיימו לאכול.
האוכל
האוכל בארמניה פשוט טעים! איכות הסביבה במצב טוב (כי אין הרבה תעשיה כבדה כאן מאז התפרקות ברית המועצות), אז האדמה נקייה, רוב המים זה מי מעניינות, שמש נדיבה. בגלל כל הסיבות האלה הירקות והפירות כאן מעולים, חלק גדול מהמזונות גדלים במשקי בית בצורה אורגנית וברגע שהמצרכים הם טובים גם האוכל הכי פשוט יהיה מוצלח. התפריט הארמני המסורתי לא מאוד רחוק מהתפריט שישראלים רגילים אליו - הרבה ירקות, גבינות מצוינות, בשרים ודגים על האש, דולמה זה מה שאנחנו מכירים בתור ממולאים או לבש - הלחם הארמני המסורתי יזכיר לאפות דקות, אבל מה שמיוחד - בארמניה כל ארוחה, גם הפשוטה ביותר, היא תמיד חגיגה. כאן המקום לציין במיוחד את האלכוהול הארמני! יינות, וודקה מפירות שונים, במיוחד אלה מתוצרת עצמית, בירות מקומיות שלא רעות בכלל וכמובן הקוניאק ארמני מפורסם.
חורובאץ - על האש הארמני. האוכל הכי נפוץ
קיים גם בגרסה צמחונית
לבש - לחם ארמני מסורתי.
שפע של פירות.
יינות ביתיים בשוק של הכפר ארני, המפורסם בזכות תעשיית היין העתיקה.
ולקינוח - הקוניאק הארמני האצילי.
התרבות
תרבות ארמנית היא אחת העתיקות בעולם. צעצע של ממלכת אוררטו, היא שומרת על הגדרה עצמית והמשכיות יותר מאלפיים חמש מאות שנה. שפה ארמנית היא שפה עתיקה שהכתב שלה הוא בעל משמעויות מיסטיות. רבים הארמנים אשר השפעתם בתחומי התרבות והמדעים יצאה הרבה מעבר לגבולות המדינה הקטנה שלהם. כל זאת ועוד מאפיינים רבים אחרים מזכירים את התרבות היהודית ויוצרים תחושת קרבה אצל מבקרים ישראלים.
המקדש גרני מהמאה ה-1 לספירה. מקדש של אל השמש הארמני מיהר, הוא בין השרידים הבודדים של המסורת הפגנית של ארמנים, אשר כל המורשת החומרית שלה נמחקה כמעט עד תום אחרי קבלת הנצרות כדת רשמית של המדינה על ידי מלך ארמניה טרדט בשנת 301 לספירה.
ארמניה היא המדינה הראשונה בעולם שהפכה לנוצרית. מאז התפתחו בארמניה תחומי תרבות ומדעים שונים, ביניהם ארכיטקטורה מרשימה. היום ניתן לראות הרבה ממנה בארמניה, כמו כאן במנזר חור ויראפ, המקום ממנו התחילה הנוצרות הארמנית.
לפני קבלת הנצרות לא היה לארמנים כתב משלהם והם השתמשו בתקופות שונות בכתב יתדות, אלף בית פרסי, יווני ואף ארמי. אחרי קבלת הנוצרות נושא הכתב הארמני הייחודי נעשה אסטרטגי ובשנת 405 הנזיר מסרוב משטוץ הציג לאומה את האלף בית הארמני. מאז משטוץ הפך לקדוש והאלף בית למושא סגידה עבור בני העם.
תרבות ארמנית זאת לא רק היסטוריה אלא גם הזמנים המודרניים. למשל אחד המבנים הראשונ��ם שנבנו בירוואן המתחדשת בראשית המאה ה-20 הוא בית האופרה המפואר.
ועוד שלוש סיבות נלוות שברצוני לציין כאן:
השירות
לארמנים תודעת שירות מאוד גבוהה בכללי. יהיה זה צוות של בית מלון או מסעדה, נהגים, מוכרים או כל נותני שרות אחרים, תמיד הם יהיו אדיבים, מנומסים ואחראים. מלבד זאת ארמנים מאוד פדנטים בכל מה שקשור לשמירה על ניקיון. אחת התגובות הקבועות בסיום הטיול לארמניה היא השבחים בנושא השירות.
הביטחון
ארמניה כולה מדינה נוצרית, אין כאן סכנה של טרור, אין אווירה אנטישמית או אנטי ישראלית, מה שמפתיע את התייר הישראלי לטובה. רמת הפשיעה במדינה בכללי נמוכה, הכל מתנהל על מי מנוחות ובנימוס.
המחירים
כמו ברוב המדינות הפוסט סובייטיות המחירים כאן עדיין ללא תחרות, ככה שגם עם אתם לא ממשפחת רוטשילד אתם תוכלו לבלות כאן כיד המלך בלי לדאוג לפשוט רגל.
אז ברוכים הבאים וברוכות הבאות לארמניה!
0 notes
Text
להיות או לשכוח. 24.4 יום הזיכרון לשואת הארמנים
למען האמת המשפט הזה “להיות או לשכוח” חרוט על גבי האנדרטה לזכר קורבנות השואת היהודים הממוקמת במרכז ירוואן, בירת ארמניה, אבל בעיניי הוא לגמרי אוניברסלי. שלוש מילים קצרות שמספרות את הסיפור כולו, סיפור של טראומה קולקטיבית שאת הזיכרון שלה אי אפשר להניח בצד הדרך ולהמשיך בחיים, גם אם מאוד רוצים. זה פשוט נחרט באיזה פינה נסתרת של הדנ"א והופך לחלק מההגדרה העצמית הכי בסיסית, חלק בלתי נפרד מהקיום. זה קרה לקולקטיב היהודי ולפניו זה קרה לקולקטיב הארמני.
בלילה שבין 23 ל24 באפריל 1915 באיסטנבול וכמה ערים נוספות של האימפריה העות’מנית נעצרו כמה מאות אנשים. אנשי רוח, אינטלקטואלים, אמנים, רופאים, חברי פרלמנט, מורים ואנשי עסקים מצליחים כאשר כל מה שמאחד ביניהם היה המוצאם. כולם היו ארמנים. חלקם הוצאו להורג, חלקם גורשו אל האזור הנידח של המדינה ושם נכלאו או נרצחו, חלקם גורשו מהמדינה. כח זה נעשה ללא חקירה או משפט.
מעשה זה היה המהלך הראשון בפרויקט רחב ידיים ומתוכנן היטב של הנהגת מפלגת הטורקים הצעירים אשר נועד לנקות את טורקיה מהתושבים הלא רצויים, קהילות או קבוצות אתניות שלמות, ארמנים, יוונים ואשורים, במקרה כולם נוצרים. ארמנים שהיו הקבוצה הכי גדולה בין אותן הקבוצות של האזרחים סוג ב’, הכי דומיננטית, אולי הכי מחוברת למקום מאחר וזאת הייתה קבוצה אתנית שממש נוצרה והתפתחה באזור, שבמשך יותר מאלף חמש מאות שנים, עד המאה ה15 היה בריבונות הארמנית, היו הכי מסוכנים לשלטון הלאומני הטורקי “מטבע הדברים” האחזרי של המציואת הפוליטית. מכל הסיבות האלה ארמנים ספגו את המכה הכי קשה, בלי להמיעט לרגע בפשע שנעשה נגד היוונים והאשורים.
כמה מתוחכם היה להתחיל מחיסול האליטה של הקהילה, דבר ראשון לשבור את המורל. הצד הבא היה פירוק של כל הארמנים מנשק, להבטיח שלא תהיה התנגדות חמושה, לקשור להם את הידיים. גם זה נעשה מהר ומסודר. כל השאר כבר היה קל. אחר כך הגיע הטרנספר ללא רצון וללא שום תנאים אנושיים, מאות אלפי (בלי להגזים) ארמנים מכל המינים והגילאים מתו כשעשו את דרכם ב”צעדות המוות” אל המדבריות של סוריה, אל מקום מגוריהם החדש שהשלטונות הטורקים בחרו עבורם. מלבד כל אלה ארמנים שנפל בחלקם להתגורר בגבולות האימפריה העות’מנית עברו חיסולים ישירים, פוגרומים, הרעבה מכוונת, ערכו בהם ניסויים “רפואיים”, מעשי אונס. מתוך כ3 מיליון ארמנים שחיו בטורקיה לפני 1915 נרצחו כ1.5 מיליון בני אדם, השורדים גורשו או הוברחו. זה קרה בין השנים 1915 ל1923 ו24 באפריל הוא יום הזיכרון לרצח העם הארמני.
נ. ב. היה בכוונתי לכתוב במפורט על הנסיבות והרקע ההיסטורי לכל מה שקרה, אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שכל זה בכלל לא משנה, חוץ מזה שגם בלעדי נכתב על זה כבר מספיק.
מה שחשוב ומה שבלתי נתפס זה שזה קרה וכל מה שיש לי להגיד על זה - יהיה ברוך זכרם של כל קורבנות הרוע האנושי, או בעצם הלא אנושי!
בצילום: אתר הזיכרון של רצח העם הארמני בירוואן
0 notes
Text
עושים שוק, ארמניה, פרק סיום
אם בטיול לארמניה לא נשאר לכם מספיק זמן בירוואן ולא הספקתם לבקר בשווקים הגדולים שסיפרתי עליהם בפרקים הקודמים, אל דאגה, אתם לא תשארו בלי מתנות ומזכרות! בטוח תפגשו בדרככם באחד (או יותר) מהשווקים הקטנים והשווים שאני אספר עליהם בפוסט זה.
סוואנואנק
כמעט ואי אפשר להגיע לארמניה ולפספס את הימת סוואן, עליה אספר בהרחבה בפוסטים הבאים. ואם אתם מגיעים לסוואן אז הטיול לא יכול שלא לכלול את סוואנואנק, נקודת תצפית פופולרית עם מנזר עתיק ונוף משגע.
בכניסה לאתר תמצאו כמה שורות של דוכנים שאפשר לקנות בהם עבודות יד שונות, אבנים טובות שארמניה עשירה בהם, מיני מזכרות קטנות שייסגרו לכם את הפינה של “משהו קטן למשרד”. המיוחדים של השוק הזה זה כלי נחושת ישנים מעשה ידיהם המיומנות של האומנים הארמנים.
בעליה אל התצפית תפגשו כמה אמנים שמוכרים יצירותיהם בצד השביל. אולי לא יצירות מופת על זמניות, אבל בהחלט עבודות מקוריות ואיכותיות, ככה שאם אתם אוהבים להביא ממסעותיכם ציורים של אמנים מקומיים, אז זה הזמן לעצור ולבחון את האופציה.
גארני-גהארד
תחנה הבאה - גארני, אתר היסטורי מתקופה אליניסטית שבטוח תגיעו אליו בשלב כלשהו בטיול. גם כאן בכניסה לאתר יש שוק קטן ומומלץ.
בשוק זה תמצאו הרבה פירות יבשים, ריבות, מעדני פירות למיניהם וגם וודקה של פירות שמומלצת במיוחד למביני עניין בתחום האלכוהות. אזור גארני נחשב לעשיר ביותר בפירות בארמניה, שבכללי ידועה בפוריות גני הפרי שלה. כמויות כאלה של פירות אי אפשר לצרוך או למכור טריים אז אנשים מקומיים רכשו מיומנויות גבוהות בעבוד שלהם.
דבש מעולה ואגוזי מלך צעירים בעונה, ממש מעדן.
משהו מהשוק גארני שהטבעונים שביניכם אולי לא יואהבו - פרוות של חיות בר. חיות רבות מאכלסות את יערות ארמניה, ביניהן זאבים ושועלים, שבעונות מסוימות מתרידים את הכפריים. בעונות אלה הציד מותר ותוצאות הציד הזה ניתן לראות בשוק הקטן של גארני.
אם ביקרתם בגארני אז רוב הסיכוים שתגיעו גם לגהארד, עוד אתר חובה בארמניה שנמצא במרחק של כ-20 ק”מ מגארני. שוק גהארד מפורסם בעיקר בגאטה, העוגה הארמנית המסורתית. בכל אזור מכינים אותה טיפה אחרת כאשר הגאטה של גהארד היא שם דבר. מומלץ בחום!
ארני
בדרך למנזר טאטב, הפנינה של ארמניה שקשה מאוד לפספס, נוסעים בכביש שעובר לאורך הגבול הדרומי. באמצע הדרך מירוואן לטאטב נמצא הכפר ארני, בירת הענבים והיין של ארמניה. אם לא עוצרים בארני בשביל הביקור בכפר עצמו עם שני מפעלי יין, המנזר נורבאנק ששוכן בקרבתו או במערת ארני שבא נמצאו שרידי תעשיית היין מלפני 6000 שנה, אז בכל מקרה עושים שם עצירת התרעננות וכמובן מבקרים בשווקים מקומיים.
בארני לכל אורך הכפר יש דוכנים של כפריים שבהם מומלץ לטעום פירות העונה ויין תוצרת בית.
ויש גם שתי רחבות שוק מרוכזות כאלה.
אפשר לנצל את העצירה גם להפסקת אוכל. לאוכלי בשר מנה מומלצת במיוחד - קאורמה בתוך לאבאש, בשר בקר שבושל עם חמאה בישול ארוך בכלי חרס מיוחד שמגולגל בתוך לחם ארמני מסורתי, בליווי בצל ופטרוזיליה. מה שנקרא חוויה אוטנטית
שוק האמנות בירוואן
לסיום שוק מסוג שונה - שוק האמנות. במרכז העיר ירוואן, בפארק על שם מרטירוס סאריאן, גדול האמנים הארמנים, ברחבה שסביב האנדרטה לזכרו, אמנים מקומיים מציגים ומוכרים את עבודתם. מומלץ לאוהבי אמנות שביניכם לבקר שם. זה לא לוקח שעות כמו הורניסאז’ הגדול ובהחלט אפשר לצאת משם עם יצירת אמנות מקומית יפה.
0 notes
Text
עושים שוק, ארמניה, פרק ב’- הורניסאז’
השוק הכי גדול והכי פופולרי של מתנות בארמניה נמצא במרכז ירוואן והוא מכונה ורניסאז’ על שם שווקי אמנות צרפתיים.
שורות ארוכות של דוכנים שאפשר למצוא בהם את כל מה שיסגור לכם את הפינה של מזכרות ומתנות, או שפשוט אפשר לבוא לשם להתרשם מהקישרונם המפורסם של האומנים הארמנים.
מיליונים של תכשיתים, מורכבים יותר או פחות
קרמיקה ארמנית עבודת יד. זה הזמן לגלות שקרמיקה ארמנית מירושלים זה רק אחד הסגנונות המגוונים של הקרמיקה הארמנית והוא קיים רק בירושלים. פעם זה היה קיים רק באחד היישובים הארמנים בתורקיה, אבל אחרי הרצח עם כמה משפחות בודדות של הקמיקאים מאותה העיר שניצלו, ברחו לירושלים והמשיכו שם את המסורת.
גילופי עץ מרשימים
וגם כאלה מצחיקים המנציחים את האף הארמני, הגאווה הלאומית
האדמה הארמנית עשירה מאוד באבנים טובות. האובסידיאן, המוכר יותר בשם הבמה שלו “זכוכית הדרכונים”, אבן ירח, לזורית, מלכית, ועוד הרבה שאני לא מכירה את השמות שלהם
כלי נגינה מסורתיים וכיכובו של האחד והיחד - הדודוק הארמני
מטריושקות, ישו, זכרונות מהעבר הסובייטי...
משהו כללי לסיום על חווית הקניה בשוק ארמני - זה לא שאין מקום למיקוח, אבל המחיר זה בדרך כלל המחיר. אם תבקשו בסט פרייס סביר שתקבלו ג’סטה קטנה, אבל אנשים לא מבקשים מחיר גבוה מראש ואז הקונה נורא מבסוט שקנה בשליש מחיר. בשוק הארמני האווירה מאוד מנומסת. אין הרבה תנועות ידיים, מדברים חלש, מחייכים, מפתחים שיחה, קצת צחוקים, יכול לגלוש לאיזה כוס קפה, אם נשארים עוד קצת זה יכול להסתיים בהזמנה לארוכה בבית המשפחה לטעום את הדולמה של אימא.
0 notes
Text
נובי גוד בארמנית
נובי גוד בארמניה הוא הירושה של העבר הסובייטי.
כמו כל תושבי ברית המועצות גם ארמנים היו חוגגים עם סלט אוליבייה על השולחן ו”אור התחלת” בטלוויזיה. המסורת כל כך נכנסה ללב של האנשים שגם היום, אחרי שלושים שנה שברית המועצות לא קיימת יותר, היולקות מתקשטות עם אותה הכוונה, ההצגות ילדים ממלאות אולמות, השולחנות מתמלאים במאכלים ומשקאות.
אולי ההבדל הוא שבארמניה החג נמשך בערך שבועיים. ליל נובי גוד בדרך כלל חוגגים בקרב משפחות המצומצמות יותר ובימים שאחרי מתחילים לחגוג עם המשפחה המורחבת והחברים. בכל בית יש שולחן גדול שערוך מהבוקר עד הלילה ואנשים באים לברך, להרים כוסית בליווי מיטב המאכלים הארמנים החגיגיים, להיות קצת עם הקרובים. ככה ימים שלמים אורחים מתחלפים, בעלי הבית מחליפים צלחות וזה לוקח עשרה ימים עד שבועים לסיים את כל הסבב. ואז יש את הנובי גוד הישן ב14.1 (זאת השנה החדשה לפי לוח שנה שלפני המהפכה שאזרחים המשיכו לחגוג עד היום. כן כן אני יודעת...)
זאת המסגרת בכללי
ועכשיו - מדגם קטן ואקראי אך מייצג למדי של ההכנות לחג ברחבי הבירה ירוואן.
ס נאסטופאיוש’ים!
חנויות ומוסדות שונים מתקשטים ומשתדלים לחשוב על רעיונות של עיצובים שיגרמו לאנשים להצטלם ליד...
שנה שעברה בתקופה הזאת היה כבר קור איימים ומלא שלג בכל מקום. השנה הסיפור שונה לגמרי. ימי שמש נעימים, השלג לא נראה באופק, רק המים של “אגם הברבורים” התחלפו בקרח מלאכותי ומזמינים את הקהל לבוא להחליק. רק שמזג האוויר לא מעלה חשק לשעשועים חורפיים ככל הנראה.
בשדרה הצפונית משתדלים לשמור על המורל ולתת באווירת החג למרות הכל.
דד מורוז מחפש את הסיבות לקיומו בין מטיילי השדרה
השדרה הצפונית היא בתפקיד הפרומנדה של ירוואן, אז כמובן שכשפותחים יריד החג זה צריך להיות כאן. דוכנים של צעצועים וקישוטים עבודת יד, מתנות, אוכל, קפה ודרינקים, הכל מואר ומזמין.
חנות פרחים הכי פאנסית (ויקרה) בעיר כנראה לוקחת מקום ראשון באליפות קישוטי הנובי גוד הפרטית שלי.
אלה החנויות הפשוטות אך חמימות ומתרגשות בלי פרופורציה למחירים.
כיכר האופרה מנסה להרהות כמו ארמון של מלכת השלג אבל לא מאוד הולך לה.
ולסיום - היולקה המרכזית של ארמניה בכיכר רפובליקה
חג שמח לכולם ולכולן! שתהיה שנה מוצלחת בלי קשר למזג האוויר!
0 notes
Text
עושים שוק, ארמניה. פרק א
אחת השאלות הנפוצות ואחת הציפיות של המבקרים בארמניה כמובן - השווקים.
אפשר להגיד בביטחון שארמניה לא מאכזבת מהבחינה הזאת.
השווקים בארמניה לא רק שווים אלא גם רבים ככה שאני אצטרך לחלק את סיפורי לכמה פרקים.
בכללי יש את השווקים בירוואן ויש את אלה מחוץ לירוואן. השווקים בירוואן הכי גדולים ומפורסמים. הפופולריים והנמצאים במרכז העיר - שוק טאשיר החקלאי, ורניסאג’ ענק של סובינירים מכל סוג אפשרי ועוד ורניסאג’ הרבה יותר טקן של אמנות, בעיקר ציור.
אם אתם מטיילים יותר מחוץ לעיר ולא נשאר לכם מספיק זמן בירוואן בשביל לעשות שוק, יש כמה שווקים גם בדרך, הרבה יותר קטנים, אך יש בהם את כל הדברים הבסיסיים לרכוש אם אתם חושבים על מתנות ומזכרות.
לגבי המחירים - בכל מקום הם בערך זהים ובכל מקום זה מחירים צנועים ביותר בשביל תיירים ישראלים.
הפרק הראשון מוקדש לשוק טאשיר - שוק מקורה וגדול של מזון וקצת מוצרים נלווים, שלא מאבד את הסטטוס שלו עוד מימי ברית המועצות.
בטאשיר תוכלו למצוא את “המיוחדים” של ארמניה שממולץ לקחת הביתה.
פרות יבשים ואגוזים מאין ספור סוגים שארמנים יודעים להכין בצורה וירטואוזית.
במיוחד - סוג’וק (או מה שמוכר בגאורגיה בשם צ’ורצ’חלה) - אגוזי מלך בציפוי מיוחד על בסיס מיץ פרות (בעיקר ענבים, אבל לא רק). הסוג’וק הארמני שונה מהאח הגרוזיני שלו אבל נראה דומה.
גם פרות וירקות טריים בשפע כל השנה, המבחר והמחירים משתנים לפי עונות.
גבינות ארמניות לבנות ומוצרי בשר הייחודיים - בסטורמה וסוג’וק (לא להתבלבל עם הסוג’וק המתוק) - בשר מיובש ומתובל בתבלינים מיוחדים.
דבש, ריבות וסירופים תוצרת בית, תבלינים וצמחי מרפא.
בקומה העליונה של שוק טאשיר תוכלו למצוא פינה סודית למביני עניין בלבד - מין שוק פשפשים אבל רק של קריסטלים, פורצלנים, סכו"ם וסירים - הכל מתקופה של ברית המועצות. גילוי נאות - מבחינתי זה סוג של גן עדן קטן...
בתקופה של ברית המועצות היו בארמניה שני מפעלים לייצור כלי קריסטלים. שניהם הלכו לעולמם, יחד עם כל שאר התעשייה הארמנית הענפה, אבל עד היום תורצת שלהם חיה, קיימת ונוצצת.
0 notes
Text
חנדזורסק - כפר מערות בן-זמנינו
חנדזורסק זה שם של כפר בדרום-מזרח ארמניה קרוב לגבול של נגורנו-קארבאך (או ארצאך, השם שמקובל בארמניה). אחד הכפרים העתיקים והגדולים באזור שממוקם משני צידי הקניון העמוק לאורך שלושה קילומטרים, אבל לא הגודל הופך אותו למיוחד.
המיוחד הוא שכל התושבים של הכפר במשך מאות שנים היו חיים בתוך מערות, עד שנות ה-50 של המאה הקודמת, כשהשלטונות הסובייטים אמרו שלא מקובל שבמדינה מודרנית, תעשייתית ומפותחת כברית המועצות אנשים יחיו במערות. אז המדינה בנתה כפר שלם מעל הקניון ותושבים קיבלו הוראה לעבור לחנדזורסק החדשה. אבל האנשים כל כך אהבו את החיים שלהם בכפר הישן שלקח יותר משני עשורים עד שמשפחות אחרונות עזבו, רק בשנות ה-70 המאוחרות. עד היום התושבים משתמשים בחלק מהמערות כמחסנים, אנשים יורדים לכאן לחגוג חגים ושמחות. אך היום חנדזורסק הישנה היא בעקר אטרקציה תיירותית. התושבים המסורים למקורות שלהם שומרים על הסדר והניקיון, מטפחים מוזיאון קטן שמספר על תולדות הכפר והחיי היום יום בו. לפני כמה שנים התושבים בנו גשר תלוי שחיבר בין צידי הקניון והקל הגעה לכפר, זאת בתרומה כספית של אחד התושבים של חנדזורסק לשעבר שיצא לעולם הגדול והפך למיליונר, אבל לא שכח מאיפה הוא בא.
מידע הכי עתיק על חנדזורסק נמצא ברשימות של משלמי מיסים אזורית מהמאה ה-13, אך יש יסוד סביר לחשוב שהיישוב היה קיים במקום הרבה לפני. אנשים המצו את המקום כמקום מגורים כי היה שם מים, אקלים נח והכי חשוב - הכפר היה לא נגיש לאוייבים רבים שהיו עוברים באיזור כל פעם מחדש, מנסים להרוס ולבזוז. בניגוד לכפרים אחרים חנדזורסק לא נכפש אף פעם. לימים הפך לכפר משגשג ועצמאי עם אלפי תושבים, עם כנסיות, בתי ספר, חנויות ואפילו בית כלא.
בתי המערות של חנדזורסק היו בעלי כמה קומות וחדרים, בתקופה המודרנית היה בהם חשמל ואפילו טלפון, הכפר היה מחולק לכמה רובעים מסודרים. בימים עברו, כשעניין הפולשים היה עדיין רלוונטי, התושבים השתמשו בקומות העליונות כמקלטים - אנשים היו עולים לשם על חבלים, אחר כך מושכים את החבלים פנימה והאוייבים היו נשארים בחוץ בלי יכולת להגיע אליהם.
אנשי חנדזורסק לא היו רק מסתתרים מפני הסכנות. כשהיה צריך היו מתגייסים כולם, גברים ונשים, ויוצאים להגן על הבית.
מלבד הגבורה, המיקרוקוסמוס החנדזורסקי היה (ועדיין) מאופיין בסולידריות ועזרה הדדית. יש אגדה מקומית שמספרת על זוג שבאחת המלחמות שניהם קמו, לקחו את הנשק ויצאו להלחם על הכפר. היו להם 9 ילדים. למרבה הצער שניהם נהרגו בקרב והילדיהם נשארו עם האב הזקן של האישה. שאל את עצמו הסבא, “כיצד אצליח להעמיד על רגליים 9 ילדים קטנים, במה יאכיל אותם?” אז הלך האיש להתפלל וכמחווה לאלוהים, שלעזרתו הוא ייחל, סיתת בסלע מעין, את הכניסה של המים הוא עיצב בצורת שדי אישה וביקש מכוחות העליונים שכמו שדי האם ייתנו לנכדיו מזון כדי שיגדלו.
אז קרה נס, אבל לא כזה שעושה אלוהים, אלא בני אדם. השכנים שהתחילו לבוא למעין למלא מים היו משאירים שם אוכל וכל מה שצריך עבור הילדים והאיש הזקן היה בא בערב לאסוף את תרומתם. ככה הצליח הזקן לגדל את היתומים ובני הכפר עד היום קוראים למעין “מעין 9 הילדים”.
את הסיפור הזה שמעתי מאשוט, בן הכפר.
פגשנו את אשוט באחד השבילים של החנדזורסק הישנה, שם הוא בנה לעצמו בקתה קטנה, אליה הוא מגיע כל יום, שומר על ניקיון וסדר באתר, מספר סיפורי המקום למבקרים, מרשה להצטלם עם שני חמוריו, שחור ולבן (כששאלתי אותו כמה יעלה להצטלם על החמור הוא הסתכל עלי כאילו אני משוגעת, “לשלם? מה לשלם?”...)
חוץ מזה לאשוט יש בית חולים קטן בו הוא מטפל בחיות פצועות שיוצא לו למצוא בכפר. היו אצלו קיפוד, יונה, שפנפן וגם ...חרק שחור גדול מסוג נדיר כלשהו שככל הנראה נדרס בטעות על יד אחד המבקרים ורגלו נשברה.
עוד משהו ששמעתי מאשוט - “בעם שלנו (וכאן הוא התכוון לאנשי חנדזורסק) אין פערים גדולים בין עניין ועשירים, זה לא נהוג. אם יש מישהו שיש לו יותר מאחרים, הוא מתחלק ואם יש מישהו שמתקשה כלכלית, אחרים עוזרים לו. ככה אנחנו מצליחים לשמור על החיים הטובים והשלבים לכולם”.
0 notes
Text
ארמניה ארבע עונות
אנשים רבים שואלים - באיזה עונה הכי טוב לטייל בארמניה?
התשובה היא - קשה לבחור...
אז אני פשוט אגיד כמה מילים על כל עונה.
בכללי אני יכולה להגיד שבכל עונה לטייל בארמניה זה טעים, נעים, מחבק ומה שלא פחות חשוב - זול. יש כאן הרבה טבע, היסטוריה, אמנות, אוכל מעולה, גם עממי וגם גורמה של מסעדות פנסיות, אלכוהול מקומי איכותי וטעים, בין אם זה יין, וודקת פירות ביתית או קוניאק ארמני מפורסם ותרבות שתייה מעוררת השראה. אנשים חייכנים, אדיבים, אכן מכניסי אורחים, כמו שמספרים עליהם. אווירה מאוד רגועה ובטוחה בכל מקום. לא לשכוח אפשרויות אורבניות שמציאה העיר הארמנית הגדולה היחידה ירוואן, עם מועדונים, בארים ומסעדות והכל ברמה. עוד משהו, שאולי הוא לא לטובת המדינה, אבל כן לטובת המטיילים - אין כאן המון תיירים. לא שבכלל אין, תיירות זה ענף חשוב ומתפתח של הכלכלה הארמנית, אבל לא מיליונים, עדיין.
חורף
החורף בארמניה קר. קר ומושלג. יחד עם זאת מאוד יפה, הרבה ימי שמש, מסורות חורפיות כמו “טקס” החאש - מרק ארמני חורפי מסורתי שאוכלים עם הרבה וודקה בחברה טובה במשך שעות ארוכות. יש אתר סקי מצוין, לא רחוק מירוואן, אמנם המסלול קצר ומתאים יותר למתחילים, אבל האזור עצמו יפיפה עם בתי מלון איכותיים ומסעדות מפנקות. יש עוד מקומות, הרוב במרחק לא גדול מירוואן ובירוואן עצמה, מה שלא גורע, ההפך, אבל טיול חוצה ארמניה בחורף פחות מומלץ.
אביב
אחרי החורף בא אביב, עם הרבה פרחים סביב... ממרץ כבר פחות קר, לאט לאט הכל מתעורר והחיים החדשים מראים ששום דבר לא יכול לנצח אותם.
לא ממש מתאים למי שמעוניין בטיפוס הרים גבוהים כמו ארגץ (4090 מ”ר גובה) למשל, אבל כל שאר האופציות פתוחות. יותר לכיוון אפריל-מאי כבר מתחילה פריחה מדהימה. חבל שעדיין לא הבשילו הפירות המפורסמים של ארמניה, אבל לא חסר מה לאכול גם באביב, כמו תמיד.
קיץ
מאי, יוני, יולי וגם קצת אוגוסט - מדהים לטייל בטבע. העוצמה של הפריחה בשדות מסחררת פשוט. מיליון סוגי פרחים, מיליון סוגי פרפרים, פירות, ביניהם המישמיש הארמני המפורסם. בסביבות אמצע אגוסט הצמחיה מתחילה לאט לאט להצהיב. ביולי-אוגוסט פחות כיף להיות בירוואן, יש ימים לוהטים מחום, אבל ברוב האזורים האחרים עדיין אפשר לטייל בלי בעיה.
סתיו
מזג אוויר מעולה, לא חם, לא קר, ענבים הבשילו, באוקטובר זה הבציר, בספטמבר מוציאים דבש חדש של העונה, אגוזי מלך זה אוקטובר נובמבר. כמובן השלכת, “הסתיו הזהב” אומרים כאן, מרהיב! אפשר לטייל גם בטבע וגם בעיר.
0 notes
Text
הרוח של ימי הביניים על ההר ארגץ
טיול למבצר אמברד ביום סגריר של סוף הקיץ.
אמברד הוא מבצר שממוקם על צלע ההר ארגץ (ההר הגבוה בארמניה, 4090 מ"ר) בגובה של 2300 מ"ר, נבנה במאה ה-7 לספירה ותפקד בהצלחה עד המאה ה-13, כשהגיעו המונגולים הבלתי מנוצחים וסיימו את הקריירה המפוארת שלו.
מסיבה שעדיין לא הצלחתי לפענח בכל אתר תיירים יש כאן את הכלבלב החמוד והידידותי הזה שנדמה שכל האינטרס שלו להיות במקום זה לשחק ולהתלטף עם הבאים. הוא לא נראה רעב או בודד, הוא פשוט אוהב אנשים וכמה שיותר.
המראה של אמברד מהצד והנוף שנפתח ממנו כל כך מרשימים והרמוניים שעולה השאלה - האם נבנה למטרות צבאיות או שמדובר באיזה פרויקט אמנותי? כנראה שגם וגם. את המערכת היחסים הזאת שבין הארכיטקטורה לסביבתה אפשר לראות במקומות רבים בארמניה. אפשר להגיד שהמסורת כאן היא לא לבנות סתם מבנה, או סתם מבנה יפה, אלא לבנות במנה שלא יבייש את הנוף שסביבו, לא יפר את האיזון, יהיה הביטוי של ההתרגשות שיש לאדם מול היופי שבטבע.
לגעת באבנים ולהרגיש את הזמן שמצטמצם, לשמוע את הצעדים של העולים והיורדים במדרגות שאני דורכת עליהן עכשיו, בזמן ומציות אחרת, לחשוב על אותן הידיים שסיתתו והניכו כאן את הסלעים העצומים האלה ובנו את כל זה יותר מאלף שנה לפני שהגעתי.
ולסיום הטיול - קנקן תה צמחים ארמני (עלי ופרחי התימין שנאספו כאן במקום, על ההר ארגץ) ופרוסה של גאטה - עוגה ארמנית מסורתית (שקשה להסתפק בפרוסה אחת ממנה בדרך כלל), מעשה ידיה של לואיזה, תושבת הכפר הקרוב, שיחד עם בעלה מנהלת מזנון מאולטר וטעים מאוד בכניסה לאתר
0 notes
Text
Crossroads of Peace, Armenia 2017
כל גווני ישראל בפסטיבל פולקלור בינלאומי בארמניה.
השנה שמחתי לקחת חלק בפרויקט שאני מאוד אהבתי.
כרגיל הכל קרה במקרה, אבל כזה שבלתי נמנע, מכירים את זה? חבר מכיר לכם חבר ואז החבר מכיר לכם עוד חברה ואז מדברים, צוחקים, מתקרבים ומפה לשם העניינים מתגלגלים ומאבדים שליטה אבל הכל פשוט מגיע בדיוק למקום הנכון וכל מה שנשאר לכם זה להתבונן מהצד בתופעה?
זה מה שקרה לי השנה עם הפסטיבל CROSSROADS OF PEACE
פסטיבל פולקלור בינלאומי שהתקיים השנה כבר פעם שישית.
אחרי שעה של הכרות ועשרים דקות של שיחה על תרבות ישראלית, מנהלת הפסטיבל, האסמיק בגרמיאן, החליטה שהשנה כל אורחי הפסטיבל יהיו ישראלים ויציגו את הדרך לקיום תרבותי משותף של מסורות כל כך רחוקות אחת מהשניה במקור.
האסמיק בגרמיאן, מוזיקאית, חוקרת ואוספת פולקלור ארמני, מנהלת תאטרון פולקלור מקסים ואותנטי בשם “טונטסויטס”, אשת רוח ואידיאליסטית חסרת תקנה. חברתי החדשה.
לא לקח הרבה זמן וארגנתי משלחת ישראלית שהציגה, בעיניי, את המדינתנו המורכבת והמטריפה כל כך. אמנם על קצה המזלג, אבל כן בכבוד! השבוע שהעברנו כאן יחדיו הוכיח לי כל יום מחדש איזו בחירה מצוינת עשיתי ואיזה אנשים מופלאים הגיעו אלינו. איזו תמונה מדהימה של ארץ ישראל-פלסטין יפה הם הציגו כאן לקהל ארמני!
וקהל ארמני היה מאוד מופתע מכל מה שהוא ראה, יש לציין.
הסתבר שכאן לא יודעים כמעט כלום על ישראל (כמו בעצם בישראל על ארמניה, אבל זה נושא לפוסט אחר). כליזמר ושירה רוסית, מוזיקה ערבית ואנדלוסית, ריקוד אתיויפי, דאבקה, צעד תימני, שירים מאזור הקווקז וגם שירי ארץ ישראל, כמה ששונים היו המופעים של המשלחת הישראלית, ככה הם היו מחוברים למעגל אחד, שמח ומרגש.
קוורטטאוקן - מירים טאוקן, עידן טולדנו,נועה וקס, טל אברהם
נדיה קוצ’ר
אביב יוסף
סולוביי - אלי פרמינגר, אלקסנדר פיש, ליאור גולדמן
אלה גרינבאום
שלום מור ונתי הרשוביץ’ בליווי ספונטני של חברות התאטרון פולקלור טונטסויטס
עוד כמה רגעים בלתי נשכחים מהפסטיבל ועל זה נאמר “שהרבו”
TAMARA!
SOUNDCHECK
חפלת סיום בכיכר רפובליקה! כולם רוקדים עכשיו!
נשארים עם זכרונות והרבה טעם של עוד!
0 notes
Text
ארץ קטנה מוקפת אויבים
כן, גם ארמניה היא ארץ קטנה (כ-30000 ק”מ וכ-3 מיליון אנשים) וגם לארמניה רוב קו הגבול לצערי סגור בגלל יחסי אייבה עם השכנים. חוץ מזה יש עוד הרבה קוים מקבילים בין ארמנים ליהודים, אותם נגלה בהדרגה, אך נתחיל מבראשית.
בתור התחלה, ארמנים לא קוראים לארמניה “ארמניה” אלה - “הייאסטן” ולעצמם הם קוראים “היי”. ישנם כמה הסברים למקור השם הזה. ההסבר הכי נפוץ ומקובל על רוב הארמנים הוא ההסבר המיתולוגי לפיו השם הייאסטן מקושר לשמו של הגיבור המיתולוגי, הטיטאן הייק, זה שלפי המיתולוגיה הארמנית מרד בטיטאן אחר שרצה להשטלת על כל השבטים ושמו בעל, שמוכר לנו יותר בשם האל ��על. בקיץ, שנת 2492 לפני הספירה הייק לקח את השבט שלו, 300 גברים ומשפחותיהם, ויצא מבבל לכיוון ההר אררט, שם הוא שירטט קו דמיוני בין האגמים ואן, אורמיה וסיון והכריז על חלקת האלוהים הזאת כחלקתו וחלקת שבטו. בעל לא מאוד אהב את המעשה של הייק ויצא עליו עם צבאו. השבט הייק נלחם בעוצמה עד שמנהיגם במו חצו וקשתו הרג את בעל בירייה מדויקת אחת. צבא של בעל ברח משדה הקרב ואת גופתו המנצחים העלו על הר גבוה ושם שרפו. מאז צעצעיו של הייק חיים באזור ובגלל זה לוח שנה הארמני מתחיל ב-2492 לפני הספירה, כאשר ראש השנה הארמנית (נאוואסרד) זה 11 לאוגוסט, היום בו גבר הייק על בעל. כמו שניתן לראות, אם היהודים הרגו את בן האל ישו אז הארמנים שמו קץ לחיו של האל בעל.
שמעתי עוד גירסה מיתולוגית אחת יפה שהיא מספרת על כך שהייק, בעל ועוד כמה טיטאנים יחד איתם, כולם מרדו באלוהים, אביהם, החליטו שהם כבר מספיק גדולים בשביל להסתדר לבד וכדי להוכיח זאת הם בחרו לבנות מגדל גבוה (מגדל בבל). בשלב כלשהו הייק מסיבה שלא ממש מוסברת ברור, מחליט שהוא מעוניין לעזוב את הפרויקט עם כל שבטו. כאן יש לציין ששבט הייק היו אנשים מלומדים יודעי שפות ותפקידם בכוח היה לתרגם, מה שהיה מאוד חשוב כי הרי המיזם היה ענקי והיה צריך להביא בנאים מכל מיני ארצות והם כמובן דיברו שפות שונות, ככה שהיה מאוד קשה לקיים את העבודות בלי מתרגמים. זה מה שמסביר את הנחיצות של אנשי הייק לבניית מגדל בבל וגם את העובדה שבעל מוצא לנכון לארגן מרדף כל כך רציני אחרי קבוצה של 300 משפחות תמימות. ככה, מכוון שבעל לא הצליח להחזיר את ההיים לבבל, ללא מתרגמים, נפל כל הפרויקט של בניית המגדל. מה שמעניין בסיפור הזה זה שהוא מראה על ההגדרה העצמית של הארמנים כעם של לימוד, ידע, כמעט עם הספר הייתי אומרת.
בנוסף לשני סיפורים אלה ארמנים גם מאמינים שהייק היה בן או נכד לאחד הנכדים של נח המפורסם, זה שמצא את עצמו יחד עם ספינתו על ראש ההר אררט אחרי המבול, למרות שזה קצת לא מסתדר כרונולוגית ולא תואם את שתי הגירסאות הקודמות, אבל מי סופר? מה שכן זה מצביע על עוד נקודה משותפת ליהודים וארמנים. דרך הגב, בבקעת אררט עד היום מגדלים ענבים מצוינים ועושים יין מעולה, אומרים שזה אותו היין שנח היה משתכר ממנו כשהוא היה במשבר שאחרי המבול והתמכר לטיפה מרה. התכן וגם את הקוניאק הארמני המפורסם גילו כבר אז, אבל זאת רק היפוטזה הפרטית שלי שעלתה אחרי כמה כוסיות של משקה האלים המדובר.
מזווית יותר מדעית האתנוס הארמני מופיע באזור לראשונה בסביבות המאה השישי לפני הספירה והוא נבנה על חורבות של שתי מעצמות העולם העתיק - אוררטו והייאסה, האחרונה ככל הנראה הורישה להייאסטן את שמה. השם “ארמנים” מופיע לראשונה בכתבים פרסים עתיקים של אותה התקופה והוא מקושר כנראה לשם של אחד המלכי אוררטו - ארם. ככה או אחרת, אפשר לומר שארמנים ויהודים השתייכו פעם לאותה צוויליזציה, אפילו הייתה תקופה שהשפה הרישמית בארמניה הייתה ארמית. כנראה שזאת הסיבה ששבת בשפה הארמנית אומרים - שבת.
מאז אותם הימים ארמנים חיים באזור שבין הים התיכון, השחור והכספי כאשר ממלכות ארמניות קמות ונופלות על הטריטוריה הזאת בתוך גבולות שונים. מידי פעם באים כובשים כאלה ואחרים, משטלתים, מגרשים, עושים טרנספר, אך העם הארמני ממשיך לגבש זהות, שפה ומורשת תרבותית ייחודית עד עצם היום הזה, בין אם בארצם בין אם בתפוצות רבות בהן קיימות קהילות ארמניות. להגיד את האמת, לא בדקתי סטטיסטיקה, גם לא בטוח שיש כזאת, אבל לתחושתי צוענים, יהודים וארמנים זה שלוש קבוצות אתניות שיש להן קהילות בכל, או כמעט בכל, מדינות העולם.
נקודת ציון חשובה בבניית לאומיות הארמנית היא קבלת הנצרות כדת הרישמית של המדינה בתחילת המאה הרביעית לספירה, מה שהפך את ארמניה למדינה הנוצרית הראשונה בהיסטוריה. ארמנים מאוד גהים בעובדה זאת, יחד עם זאת יש לא מעט אנשים בארמניה של היום שמתגעגעים לדת הפגנית הארמנית הקדומה ואף מנסים לשמר את המסורת, שהייתה כה חזקה שחלקים ממנה, כמו למשל הקרבת קורבנות, אומצו גם על ידי הכניסה הארמנית. עד היום נהוג כאן להודות לאל על כל מיני חסדיו על ידי שחיטות כבש, תרנגול או יונה שנעשות בתוך הכנסיות ועל ידי הכמרים.
מאה שנים אחרי קבלת הנוצרות, בזכות מפעלו העצום של הנזיר מסרופ משטוץ, ארמנים מתחדשים באלפבית משלהם, מה שמגדיר סופית את התרבות הארמנית העכשווית. השפה ארמנית עצמה הייתה קיימת עוד מלפני הספירה אבל הייתה כתובה בכתב אשורי, ארמי ויותר מאוחר יווני. היום השפה הארמנית והכתב הם קודש הקודשים ומשטוץ הוא גיבור על בשביל כל ארמני, בלי להגזים.
ארמניה בגבולותיה הנוחחיים התגבשה תחת העיין הפקוחה של האימפריה הרוסית מתחילת המאה ה-19 ושל ברית המועצות מתחילת המאה ה-20 והיא חלק מאוד קטן ממה שהייתה ארמניה גם בימיה הכי צנועים שלה. רוב האדמות שהיו פעם ארמניה היום נמצאים בתוך גבולות טורקיה ואזרבייג’אן. ככה יצא. גם בתהליכי גיבוש המדינה הארמנית החדשה אפשר למצוא הרבה נקודות הזדהות עם ישראל - מדינה חדשה עם היסטוריה עתיקה של נוחחות באזור, עליות של ארמנים מרחבי העולם שהיו חיוניות לקיום המדינה, עיר הבירה ירוואן העכשווית שקמה ממש באותה התקופה עם תל אביב תוך כמה עשורים ספורים וכמובן הרצח עם שארמנים עוברים סביב 1915 והוא טבוע בזיכרון הקולקטיבי של העם הארמני כמו השואה. יש אומרים שהיטלר למד את השיטה של הטהור האתני מהטורקים וכמובן שהסיבות הפוליטיות של מעשי הזוועה האלה היו מאוד דומות. בשונה מהיהודים ארמנים לא זכו להכרה בינלאומית גורפת של הטרגדיה, בטח שלא הכרה של השלטונות הטורקים. מלבד הפן הריגשי יש לעובדה זאת גם השלחות כלכליות כי הרכוש הארמני הרב שהוחרם על ידי ממשלת טורקיה דאז עד עכשיו לא הוחזר.
מתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת ארמניה הייתה חלק מבירת המועצות בדרכים שונות , מ-1936 היא אחת מה-15 הרפובליקות שלה. ב23 לספטמבר 1991, בעיקבות התפרקות ברית המועצות, ארמניה מכריזה על עצמאותה, ככה שבשנה שחלפה ציינו כאן 25 שנה למדינה.
לצערי ההיסטוריה החדשה של ארמניה גם היא מלווה בטראומות המוניות שאת השפעתן אפשר להרגיש גם היום. ב-1988 קרתה כאן רעידת אדמה מזעזעת שפגעה בצורות שונות ב40% מהטריטוריה, 150000 אנשים ניספו, חצי מיליון נשארו ללא קורת גג. בנוסף, באותו הזמן באזרבייג’אן השכנה מתחיל להתגבר המתח בין הארמנים המקומיים (שהיו אז קרוב ל400000 איש) לאזרים. אחרי כמה שנים של פוגרומים וגירושים הדדיים, מחוממים על ידי הפוליטיקאים האינטרסנטים כמובן, ב-1991 בעיקבות הכרזת העצמאות של מחוז נגורני קרבאך, המחוז עם רוב הארמני שהיה עד אז אוטנומיה בתוך אזרבייג’אן, מתחילה מלחמה בין אזרבייג’אן לארמניה שתמכה בנגורני קרבאך בקונפליקט עקוב מדם זה.
עם פרוץ המלחמה, שנמשכה שלוש שנים, נסגרו גבולות של ארמניה עם אזרבייג’אן וטורקיה, ואיתן הדרכים בהן היו מגיעים למדינה גז ודלק, מה שאומר שאין חשמל, אין מים חמים וחימום בחורף, אין תחבורה, אין מפעלים שעובדים, אין אוכל... השנים האלה זכורות בארמניה בשם “השנים החשוכות” כי פשוט לא היה אור במשך שלוש שנים. בתקופה זאת אנשים רבים נאלצו לעזוב את ארצם פשוט כדי לשרוד.
ב-1994 בהתערבות רוסיה הושגה הפסקת האש אך המלחמה הקרה בין ארמניה לאזרבייג’אן נמשכת עד עצם היום הזה, כאשר מפעם לפעם היא גולשת גם להתעקלויות מזוינות שגורפות אבדות משני הצדדים. החסות הרוסית שומרת על שקט יחסי ובו זמנית הופכת את ארמניה לפרוטקטורת הרוסי המנוצל והנשלט בפועל על ידי מוסקווה. מה שנקרא - גאופוליטיקה...
מעניין שתעשיית נשק הישראלית מתעשרת לא מעט ממכירת ציוד צבאי לצבא אזרבייג’אן, אז אפשר להגיד שגם בנקודה הזאת יש סוג של קשר בין ישראל לארמניה.
למרות כל אלה ארמניה מצליחה להתאושש לאט לאט. מצב כלכלי משתפר בהדרגה, המורשת התרבותית העשירה מחזקת את רוחם של האנשים, הגולים מתחילים לחזור למולדתם מלאי מוטיבציה לתרום וגם ניסיון בעבודה ובעסקים שרכשו בעולם הגדול. יש לא מעט קשאים שאי אפשר להתעלם מהם, רובם, מה הפלא, קשורים לשליטים מקומיים מושחתים ברמות קשות ולמשחקים פוליטיים שבין המעצמות הגדולות, יחד עם זאת תעצומות הנפש איתן העם הארמני שוב, בפעם המי יודע כמה, בונה את עצמו מחדש, לא יכולות שלא לרגש.
הצילומים שהשתמשתי בהם לצורך הפוסט הם של הראיר טאטיקיאן - הצלם, המשורר, המדריך טיולי טבע בארמניה וגם אחד החברים החדשים שלי שרכשתי כאן.
בדף שלו אפשר לראות עוד הרבה כאלה:
https://web.facebook.com/hrayrtatikyan/
נ. ב. מסתבר שהחתולים הלבנים עם עין אחת כחולה והשניה ירוקה הם מכאן במקור! אמנם יש ויכוח בין ארמנים לכורדים של מי הזן הזה בדיוק, אבל בואו לא נהיה קטנוניים!
1 note
·
View note
Text
מודרן ארט בקומת קרקע
בלתי אפשרי לדבר על ארמניה של ימינו בלי להתייחס לעברה הסובייטי. לטוב ולרע, זאת נקודת הייחוס שבלעדיה אי אפשר להבין עד הסוף את מה שהולך כאן היום, בכל תחומי החיים וגם במקרה של המוזאון לאומנות המודרנית של ירוואן.
אי אפשר שלא להתחיל את סיפורו של המוזאון בציון העובדה שבשנת 1972, כשהוא נפתח, הוא היה היחיד מסוגו בכל ברית המועצות ובכל הבלוק המזרחי כולו היו רק שניים כאלה - הזה של ירוואן ועוד אחד קטן ביוגוסלביה.
מה זה אומר בעצם? אמנות סובייטית התחילה דווקא עם המהפכנים כמו מלביץ’, רודצ’נקו, קנדינסקי ואחרים, אך, כמו כל שאר ההשגים של מהפכת אוקטובר, גם התנופה בעולם האמנות נקטעה כבר בשנות ה20 וה30. הנציגים הבולטים ביותר של האוונגרד הסובייטי הורחקו, נרצחו או ברחו למערב ועל כל תחומי היצירה השתלט הסגנון האחד והיחד - הריאליזם הסוציאליסטי. ככה יצא שמבחינת אזרחי ברית המועצות לדורותיהם תולדות האמנות היו מסתיימים בשלב של האימפרסיוניזם, פיקאסו כבר לא נכנס לתוכניות הלימוד. המושג “אמנות מודרנית” עצמו היה מוזכר בעיקר ללעג יחד עם כל שאר התופעות של העולם המערבי הבורגני.
באווירה כזאת ב1972, בשיא תקופת בריז’ניב והמלחמה הקרה, מצליח מבקר אמנות ירוואני הנריך איגיטיאן בתמיכה בלתי רגילה של אמני ארמניה שתרמו מיצירותהם בנדיבות לטובת האוסף הראשוני, לייסד מוסד שנקרא “המוזאון לאמנות המודרנית”. ראש העיר ירוואן דאז, שגם הוא תמך בפרויקט על אף היותו לא כל כך סובייטי, עזר עם המקום, קומת קרקע של בניין מגורים במרכז העיר, שם שוכן המוזאון בצנעות ודי בדוחק, יש לציין, עד עצם היום הזה.
אין מה לומר, הגיע זמן שאמנות מודרנית תקבל מקום יותר מכובד בירוואן, מה גם שבמצב הנוכחי יש למוזאון אפשרות להציג רק כ-10 אחוזים מהאוסף שגדל ביינתים בצורה מרשימה. מדברים על מציאת מקום חדש, אך גם כאן אי אפשר לשכוח את ההשפעות של ברית המועצות, הפעם יותר על השפעות של התפרקותה שעברה על ארמניה קשה במיוחד, עד כדי כך שרק בעשור האחרון היא התחילה לאט לאט להתאושש מהזעזוע (אל כך בטח אכתוב בהרחבה באחד הפוסטים הבאים שלי). אז כנראה שבתקופה הקרובה עדיין אפשר יהיה למצוא את המוזאון לאומנות המודרנית של ירוואן בשדרות משטוץ 7, בקומת קרקע של בניין דירות סובייטי חסר פנים בעל 6 קומות ו5 כניסות. למצוא, להכנס ולגלות כמה קל לפעמים להגיע לכוכב אחר תוך פסיעה קטנה מעל סף הדלת.
בבסיס הקולקציה של המוזאון, כאמור, עבודות שתרמו אמנים ארמנים שתמכו מאוד הקמתו. כשרואים את העבודות שלהם, שנעשו בשנות ה-60 וה-70 בברית המועצות, מקבלים תמונה של סביבה אמנותית מתקדמת, מגוונת ותוססת, בוודאי שביחס לנוף הסובייטי הכללי וגם בלי קשר לשום השוואה.
מינס אבטיסיאן, “דז’ור”, 1960
אשוט אוגנסיאן, “הכפר מאיסיאן”, 1973
אקוף אקופיאן, “תחנת רכבת”, 1979
אמני הדיאספורה הארמנית גם הם תמכו ותרמו.
ז’אן גארזו, צרפת, “החדר האדום”, 1973
בשנים הבאות, גם אחרי שברית המועצות עברה מין העולם וארמניה הפכה למדינה עצמאית, התאספו לקולקציה של המוזאון עוד עבודות רבות, מעניינות ומכובדות, אך אין ספק שהיום זה לא אותו הטור הזהב של אמנות מודרנית כאן בארמניה. כמו שכבר ציינתי קודם, בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90 עברה ארמניה משבר כלכלי, פוליטי וחברתי מאוד קשה. אנשים רבים עזבו את המדינה, מחסור חמור במשאבים גרם לאלה שנשארו לחדול מעיסוקים לא כלכליים כמו עיסוק באמנות והכל די נעצר בתחום הזה. היום, כשהמצב במדינה מתחיל להשתפר, כשאנשים מתחילים ללחזור הביתה, אמנים צעירים, סטודנטים לאמנות שמחפשים שפות חדשות ומעודכנות לביטוי אמנותי, מתחילים לתת תקווה לפריחה מחודשת ולהתחדשות. אני בטוחה שהמסורת הזאת של תעוזה וחופש היצירה שקידם המוזאון לאמנות המודרנית של ירוואן בשנות ה-70 תימשך גם בימינו ומאחלת שהאוסף שלו ימשיך להתמלא ביצירות של אמני הדורות הבאים. בינתיים המוזאון מתכונן לגל החדש עם התערוכות המתחלפות שמתקיימות על בסיס קבע, כמו זאת שסגרה את שנת 2016 - וגראם גלסטיאן, קרמיקאי ויוצר קולנוע המחבר בין שני העולמות האלה בפרויקט שהוא נתן לו שם
“ Event in a long shot “:
youtube
#yerevan#armenia#modern art museum yerevan#armenian art#armenian artists#vagram galstyan#ירוואן#ארמניה
0 notes
Text
“I will avenge the world with love”, Sergei Parajanov
כמה מילים על האיש שבלעדיו החוויה של ארמניה לא יכולה להיות מלאה.
סרגיי פרג’אנוב, ארמני טביליסאי שלא ממש דיבר ארמנית שוטפת, אבל הצליח להראות לעולם הגדול את התמצית של תרבות מולדתו והיום הוא אחד האנשים היותר נערצים בארמניה.
את החורף הראשון שלי בירוואן אני מעבירה בעיקר בבית. השלג הראשון היה מרגש, אין מה להגיד, הזכיר את הבקרים האלה בילדות שמתעוררים לבית הספר בחושך, מציצים בחלון ופתאום הכל לבן שם בחוץ. אבל שלושה ימים כאלה של נוסטלגיה הספיקו לי מעל ומעבר והתחלתי לצאת מהבית רק במקרים מיוחדים בלבד.
שלשום, ב-9 לינואר, היה אחד המקרים האלה - יום הולדת של סרגיי פרג’אנוב (1924-1990). כל שנה ביום הזה מתאספים חברים ומכרים, אנשים שהיה להם המזל, ככה או אחרת, לספוג מאורו של הכוכב השביט הזה. מתכנסים כדי להיזכר, לחלוק כבוד, להרים כוסית. כמובן שלא יכלתי לפספס הזדמנות להיות שם. האירועים כללו עליה לקבר בפאנטאון על שם קומיטס ואז ארוחה חגיגית במוזאון פרג’אנוב עם זכרונות, ברכות, וודקה ארמנית מצוינת והאריסה - מאכל ארמני עממי שפרג’אנוב אהב להכין לאורחיו.
האנדרטה
מדליקים קטורת
אולי הרוח אי שם מעל השולחן?
אבות אבותיו של פראג’נוב היו מיצרים יין בזמנו. היום נשאר רק העותק של התווית...
פעם ראשונה שמעתי על פרג’אנוב מאימא שלי כשהייתי ילדה. היא תארה לי בהתלהבות את סרטו הראשון “צללים של האבות הנשכחים”. באותם הזמנים היה די קשה לראות את הסרט עצמו כי לא היו מקרינים אותו בקולנוע ולא משדרים בטלויזיה. רק אחרי אמצע שנות השמונים, כשבאו רוחות החופש, ראיתי את כל ארבע סרטיו. כשאני חושבת על זה, זה קצת לא מסתדר לי בראש שכל מה שהשאיר אחריו פרג’אנוב זה ארבע סרטים משמעותיים בלבד. ההשפעה והחותם שלו בתרבות שממנה אני באה כל כך גדולים שקשה להאמין שזה כל מה שהספיק לעשות. כמה יצירות גאוניות הפסדנו בגלל שלא התאים למערכת? כמה סובל היוצר שיודע שהוא גאון ולא יכול להוציא קול? כן, ככה אומר על עצמו פרג’אנוב, בפשטות: “ידעתי שאני עושה משהו גאוני”, וממשיך: “אבל זה לא הסתדר עם האמנות הפולחן”. לא הסתדר, זה בלשון המעטה והפולחן נקם, נקמה קשה ועקבית.
צילום: מיכאיל ורטנוב
עוד אמר פרג’אנוב: “במאי זה משהו שצריך להוולד איתו, אי אפשר ללמוד את זה אפילו בבית הספר הכי טוב שיש ואני נולדתי עם זה”. יחד עם זאת פרג’אנוב רכש כבוד וערכה לבית הספר בו למד - בית הספר הגבוה לקולנוע, והעריץ את המורים שלו - איגור סבצ’נקו ואלכסנדר דובז’נקו, שני יוצרים חשובים של ראשית הקולנוע הסובייטי, של אותם הזמנים שהיה עדיין מהפכני. את ההשפעות שלהם אפשר לראות לדעתי באהבתו לאתנוגרפיה, אקספרסיוניזם ופיוט, עיסוק בקולנוע כשפה ייחודית המבוססת על תמונה, קול ותנועה, חיבור בין אמנות פלסטית לקולנוע.
צללים של האבות הנשכחים
youtube
בתום לימודיו מגיע פרג’אנוב, הארמני שנולד וגדל בטביליסי, לעבוד כבמאי באולפני קולנוע של קייב. בשנים הראשונות עדיין לא מתבלט יתר על המידה, עובד, עושה מה שצריך ושום דבר לא מבשר רעות. עד שב-1965 הוא “עולה על החומר של עצמו”, להגדרתו, ויוצא עם הסרט באורך מלא “צללים של האבות הנשכחים”. סרט המבוסס על האתוס האוקראיני בעיבודו של מיכאילו קוציובינסקי, המשורר האוקראיני הלאומי. סימבוליסטי, אקספרסיוניסטי, מלא מיסטיקה אוקראינית עממית וסמלים נוצריים ואם לא די בכך - כל הטקסטים בסרט הם בדיאלקט מיוחד של מערב אוקראינה, אשר מעולם לא באמת קיבלה לא את השלטון של האימפריה הרוסית וגם לא את זה הסובייטי. בשמי הקולנוע הסובייטי האפרורי, על פי רוב, היה לסרטו של פרג’אנוב אפקט של זיקוקי דינור מפוארים, אבל כאלה שלא כולם נהנים לראות. האינטלקטואלים הצעירים הצמאים להתחדשות מיד הכתירו את פרג’אנוב והשלטונות סימנו, מה גם שהתחיל להרשות ��עצמו פעילות חברתית בחותמו על עצומות למען אנשי תרבות נרדפים, בהפגנתיות דיבר אוקראינית בפומבי, מה שהיה נחשב לביטוי לאומנות אוקראינית, ובכלל לא עצר את עצמו מהתנהגות פרובוקטיבית.
צבע הרימון
youtube
youtube
למרות שהביורוקרטיה הקולנועית כבר התחילה להרים עליו קשאים ב-1969 מצליח פרג’אנוב להוציא לאור את סרטו השני “צבע הרימון”, סרט המוקדש לסיפור חייו של המשורר והזמר הנודד (אשוג) ארמני אגדי מהמאה ה-18, סאיאט נובה. דמותו של סאיאט נובה, הנערץ גם בגאורגיה, שם נולד, גם בפרס ואזרביג’אן, שם עברו דרכיו וכמובן בארמניה, איש המחבר בין התרבויות השונות, משאיר אחריו שובל של אהבת האדם, הטבע והיצירה, הייתה כאילו ההשתקפות של פרג’אנוב עצמו והוא יוצר סביבה יצירת מופת שהפכה אותו לנערץ על ידי ענקי הקולנוע העולמי והקהל המצומצם של “מביני עניין” ונרדף על ידי כהני הפולחן הסובייטי. “הקהל הרחב” פשוט לא הבין מה עניינים כאן, למה מי שמשחקת את המשורר זאת אישה ולמה אותה שחקנית היא גם אהובתו, גם המוזה שלו, גם המלאך וגם הנזירה המשוגעת?...
אחרי הסרט הזה נסגרות בפני פרג’אנוב כל הדלתות וב-1973 הוא נעצר, מואשם בהומוסקסואליות, “אונס חבר מפלגה קומוניסטית” ונשפט לחמש שנים. התערבות של דגולי התרבות העולמית הצליחה לקצר את אונשו ב11 חודשים, אך החוויות הקשות שעבר במחנה לא עזבו אותו עד סוף ימיו, יחד עם זאת הן לא הצליחו לשבור את רוחו היוצרת או להרוג את האהבה שבלבו. “אני אנקום בעולם באמצעות האהבה”, היה אומר. בכלא, ללא אפשרות לעסוק בקולנוע, התחיל לצייר ולעשות קולאז’ים מפוארים, איתם המשיך גם אחרי שהשתחרר. היום ניתן לראות אוסף מרשים של יצירות האמנות שלו במוזאון פרג’אנוב בירוואן.
מוזאון פרג’אנוב, ירוואן
אגדת המבצר סוראם
youtube
רק ב-1985, כשהפולחן התחיל לרעוד ולהתפרק, הצליח פרג’אנוב לחזור לעשיה הקולנועית. הוא מצלם את סרטו השלישי “אגדת המבצר סוראם” שמבוסס על אגדה גאורגית עממית המספרת על הנער שנתן לקבור את עצמו בעודו חי בתוך קיר המבצר כדי שאויביי עירו לא יצליחו לגבור עליה.
אשיק קריב
youtube
סרטו האחרון “אשיק קריב”, יצא ב-1988. התכן (סתם היפותזה פרטית שלי) וסרטו הקודם שזכה לקבלת פנים יפה ולא עורר שום מחלוקת משום צד, היה די בקונסנזוס של אותם הזמנים המשתנים, לא סיפק את יצר המהפכן המרעיד ייסודות שבפרג’אנוב והוא בוחר לאתגר את הקהל בסרטו החדש. ב-1988 התפרקות ברית המועצות כבר התחילה להגיע לתוצאות א��ימות וטראגיות שלה, שנמשכות עד היום. אחד האירועים הכואבים באותם הימים היה קונפליקט דמים קשה בין האזרים והארמנים בתוך אזרביג’אן ובנגורני קרבח. השנאה בין שני העמים, שחיו בשכנות טובה עד אז בסך הכל, פרצה בשנייה והגיעה לרמות כאלה שעד עצם היום הזה לא מתקרבות אפילו לרגיעה. דווקא בימים קשים אלה בוחר פרג’אנוב, שהזדעזע עמוקות ממה שקרה והיה בעצמו עד לחלק מהאירועים, לצאת עם סרט המבוסס על אגדה טרקית, מלא במוזיקה טורקית ואזרית, בהשתתפות כוכב הזמר האזרי אלים קסימוב. מעשה זה לא אצל כולם התקבל בעין יפה, אך נדמה שסרגיי פרג’אנוב, שכל כך האמין באהבה, באנושיות וביופי שמאחדים בין החלקים השבורים של העולם ומרפאים כל פצע, היה שלם עם עצמו ועם יצירתו, בעצם כמו תמיד.
צילום: יורי מצ’יטוב
סרגיי פרג’אנוב חלה בסרטן ריאות ומת ב1990, כשהוא בן 66 בסך הכל. האם המחלה הייתה פוסחת עליו אם לא היה צריך לעבור כל כך הרבה אתגרים ושברוני לב בחייו? אין לדעת. כמה שאין לדעת כמה יצירות מופלאות היה מספיק להביא לעולם אם לא המכשולים שסיפקו לו הזמן והמקום בהם “זכה” להוולד ולפעול.
צילום: יורי מצ’יטוב
עוד כמה לינקים למטיבי לכת:
סרטים דוקומנטרים על פרג’אנוב:
https://www.youtube.com/watch?v=wTEccToXBGE&t=2s
https://www.youtube.com/watch?v=9rBfkPDwuvw
#sergei parajanov#yerevan#armenia#סרגיי פרג'אנוב#יירוואן#ארמניה#armenian art#armenian artists#art#cinema
1 note
·
View note
Text
אל תאמרו סילבסטר, אמרו נובי גוד!
פורסם לראשונה באתר קפה גיברלטר ב24 לדצמבר 2013. בעקבות סגירת האתר לאחרונה החלטתי לשחזר כאן את הטקסטים הנבחרים שלי שפורסמו שם. בכתבה הנוחחית השתתפו גם איליה ספיטסרוב ושלום בוגוסלבסקי מדור 1.5 ובלי להשוויץ, היא הייתה הכתבה הנקראת ביותר בקפה גיברלטר באותה השנה :)
cafe-gibraltar.com/2013/12/novygod/
לחגיגת השנה האזרחית החדשה ישנו מקום מיוחד במדינות ברית המועצות לשעבר וכמובן גם בקרב דוברי הרוסית בישראל. ואנא מכם – נובי גוד! לא "סילבסטר" ובוודאי שלא "כריסטמס", שבכלל נחוג בתאריך אחר. "נובי" זה חדש, "גוד" זו שנה.
בימים האפלים של המשטר הסובייטי החג הזה היה לנקודת אור בודדת. יום אחד, אשר הצליח איכשהו לחמוק מכל המטענים האידאולוגיים שנכפו על ידי המשטר, כמו גם מהמטענים החתרניים של מתנגדיו. ערב אחד שבו היה אפשר פשוט לחגוג. ולא סתם לחגוג, אלא לתת בראש! אפרופו המשטר ומתנגדיו - גם אלו וגם אלו חגגו בנובי גוד כאילו אין מחר, יחד עם כל העדות, הדתות ושכבות האוכלוסיה. אם כן, ניתן לומר שהיה מדובר בחג לאומי אמיתי, גם אם לא היה נחשב לכזה באופן רשמי. ואולי, בעצם, בזכות כך.
כך שמן הסתם לא היה שום סיכוי שילידי בריה"מ יותרו על נובי גוד רק משום שהפכו לישראלים. עם זאת, לסביבה העברית זה לא היה ברור באותה מידה שזה היה ברור למהגרים עצמם, והעולים הסובייטיים של שנות ה-70 נאלצו להצניע את החגיגות בחיק המשפחה. המחסום נפרץ בתחילת שנות ה-90 עם תחילת "העלייה הגדולה" ומעתה גם הערות על אופיו הכביכול נוצרי של החג, כבר לא הועילו. משנה לשנה החגיגות נעשו נראות ונשמעות יותר, עד שהסביבה נכנעה להן. בשנים אחרונות אף החלו להישמע קולות רשמיים למדי, אשר מדברים על הנובי גוד כיום שבתון. ממילא אף דובר רוסית לא יגיע לבית הספר או למקום העבודה.
אם כן, הביטחון שבמספרים הגדולים עבד והקהילה ממשיכה לחגוג. מה שחסר כעת, זה שגם ישראלים שאינם דוברי רוסית יחגגו איתנו. עזבו אתכם מסילבסטר! מצאו לכם חבר דובר רוסית ותזמינו את עצמכם בנימוס להשתתף ולהכיר עוד קצת מהעושר התרבותי והמגוון של הארץ הזאת, ולשם שינוי באופן שאינו מצריך אמונה מיוחדת בשום סוג של דת או אידיאולוגיה. רק כבוד למסורת ולפולקלור של יותר ממיליון ישראלים.
להלן כמה מהמרכיבים המרכזיים של החגיגה המסורתית:
עץ אשוח מקושט – את העץ קונים מבעוד מועד באחד הבזארים שנפתחים בהמוניהם לפני החג. העץ נשאר בבית לפעמים עד ה-8 למרץ! ריח המחטים, הקישוטים המיוחדים שהיו נשמרים עטופים בצמר גפן בתוך קופסאות נעליים, הדלקת הגרלנדה הצבעונית – כל אלה הן חוויות ילדות בלתי נשכחות עבור כל ילד סובייטי!
youtube
סבא כפור ונכדתו בת השלג – סוג של מודיפיקציה רוסית לסנטה קלאוס. מקור סמלי חג האלה בפולקלור רוסי עתיק, אבל למעשה איש אינו שואל את עצמו מהיכן מגיעות הדמויות, מה שחשוב הוא שסבא כפור, DED MOROZ, הוא זה שמביא מתנות לילדים, ונכדתו החביבה בת השלג, SNEGUROCHKA, עוזרת לו בכך. מסורתית הם המנחים של אירועי חג המוניים לילדים וגם למבוגרים.
youtube
ארוחת החג – האירוע הקולינרי-חברתי המרכזי של השנה! את החג היו מעבירים לרוב בבית, בחיק משפחה, חברים ושכנים. השולחן היה תופס בדרך כלל את רוב שטח הסלון הקטן של הדירה הסובייטית המצויה. כלי הקריסטל החגיגיים היו מוצאים מתוך ארונות הזכוכית. סכו"ם וסטים חגיגיים של כלי מטבח היו זוכים לצחצוח ומיטב המאכלים היו נפרסים על גבי מפות לבנות ומעוצבות. בסוף החגיגה, אותו שולחן היה נראה לעתים כמו שדה קרב, אך היה זה סימן להצלחת האירוע.
חומר קריאה בנושא:
http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/534/044.html
גורלו של שולחן החג, סרט אנימציה של גרי ברדין, 1989. זה אמנם לאו דווקא שולחן נובי גוד במקרה הזה, אבל הסיפור הוא די טיפוסי והסרט מעולה:
https://www.youtube.com/watch?v=blaK-a1hzJo
ההורוסקופ הסיני - החל משנות ה-80, כאשר הורשו ההורוסקופים להיכנס למדורי הפנאי בעיתונות ובטלוויזיה, התבסס טרנד אשר מחזיק מעמד עד עצם היום הזה – לכל שנה מוצמד סמל של חיה, בהתאם ללוח השנה הסיני, אשר כולל בתוכו מחזור של 12 חיות.
השנה הבאה עלינו לטובה,למשל, היא שנת הסוס ואילו השנה היוצאת היא שנת הנחש. המשמעות היא, בין היתר, שסוסי צעצוע צפויים להימכר בהיסטריה לקראת השנה החדשה!
https://www.youtube.com/watch?v=YCQ_a-u-igk
הבידור – לז'אנר המיוחד של שירים, סרטים ותוכניות טלוויזיה מקום חשוב בחגיגה. מלבד זאת אי אפשר שלא להיזכר במנהג של שירה במקהלה מסביב לשולחן. תורה הגיע בדרך כלל אחרי מנה עיקרית וכמה בקבוקים ריקים. השלב הבא אחרי השירה זה להזיז שולחנות וכיסאות הצידה ולפצוח בריקודים עד הטיפה האחרונה.
הנה אחד משירי נובי גוד האהובים משנות ה-80:
youtube
והכי חשוב, כמובן, זה לארגן לשנה הנכנסת את קבלת הפנים הכי טובה שאפשר, כי אנו מאמינים שהשנה החדשה תראה בדיוק כפי שקיבלנו אותה!
הברכה המקובלת בנובי גוד היא: S NOVIM GODOM, S NOVIM SCHASTIEM! - לחיי השנה החדשה, לחיי המזל החדש!
אור התכלת - מלבד העץ המקושט והמתנות, סרטי הנובי גוד והמשתה הססגוני, אחד המרכיבים המרכזיים במסורת הוא צפיה בתוכנית טלוויזיה חגיגית בשם "האור התכלת”. מדובר בתוכנית בידור ומוזיקה של הטלוויזיה הרוסית המרכזית, שראשיתה ב-1962. בתחילתה היתה זו תוכנית שבועית. לאחר מכן, שודרה רק בחגים ולבסוף – רק בנובי גוד. שמה נגזר מאורה הקריר שהפיצו מסכי הטלוויזיה השחורה-לבנה.
האולפן הנוצץ והמקושט היה מעוצב בסגנון של בית קפה חינני עם מקום לרקוד ולהקה שמנגנת מוזיקה קלה – פורמט בילוי שנעשה פופולרי בקרב צעירי שנות ה-60, תקופה של הקלה מסוימת בעול השלטון, שהגיעה לאחר מות סטלין. האורחים ישבו סביב שולחנות ויצרו אווירה משוחררת ורושם של שידור חי. בין האורחים היו שלל מפורסמים כגון שחקנים, מדענים וקוסמונאוטים. גם פועלי משק ותעשיה שהצטיינו בדרך כלשהי זכו להגיע לאולפן וכמובן – כוכבי הבידור האהובים של המדינה.
התוכנית נמשכה כל הלילה וכללה מופעי מוזיקה, ריקודים ואפילו סאטירה – מלווים בקטעי קישור, בהם היו האורחים מספרים משהו מעודד ומברכים לשנה חדשה. בחלק הראשון של התוכנית – הפתיח – החברים היו מתחממים בללוות את השנה החולפת לדרכה. באותו זמן, היו יושבים בבתים לשולחנות החג ומתחילים להתחמם גם כן. לקראת חצות שודרה ברכתו המסורתית של יו"ר המפלגה, עם דיווח חגיגי על "ההישגים והאתגרים שבדרך". הברכה היתה מסתיימת ברעם הפעמונים של שעון הקרמלין, בזיקוקי די-נור ובפתיחת בקבוקי השמפניה אצל חוגגים.
לדוגמה כך זה היה ב1990:
https://www.youtube.com/watch?v=ttnxl9MQTcY
לאחר מכן, התוכנית הייתה ממשיכה לחלקה השני, תוך ירידה מהירה של חדות הראיה והקורדינציה בקרב הצופים, יחד עם עליה מהירה בתחושת השמחה – עד כדי אובדן חושים מוחלט. את סוף ה"אור התכלכל", בכל מקרה, זכרו לראות רק יחידי סגולה.
שנות ה- 60:
youtube
שנות ה- 70:
https://www.youtube.com/watch?v=s2AOyXeQ2no
שנות ה- 80:
https://www.youtube.com/watch?v=KuLZco6kUqU
שנות ה- 90:
https://www.youtube.com/watch?v=yoUNovph9U8
שנות ה- 2000:
https://www.youtube.com/watch?v=zkT688bMvjA
האירוניה של הגורל (1976) - מוכרחים לומר מספר מילים על תופעה מכוננת נוספת של הנובי גוד – ה"גבעת חלפון" של האימפריה הסובייטית. מדובר בסרטו של במאי סובייטי פופולרי בשם אלדר ריזנוב. זוהי קומדיית טעויות רומנטית, עם אלמנטים מתוחכמים ועדינים של סאטירה חברתית. מאז ועד היום, משודר סרט זה בערב הנובי גוד בטלוויזיה הממלכתית. העלילה מתרחשת גם היא בליל החג. גבר ואישה לא מאוד צעירים נפגשים כתוצאה משרשרת של טעויות מביכות וקומיות, ולמרבה הפתעתם – מתאהבים אחד בשני אהבת אמת. סיפור המסגרת איננו מתוחכם במיוחד, אך הסרט עשוי בטוב טעם, כתוב בשנינות ונתמך במשחק המעולה של שחקנים מהליגה הראשונה. בנוסף לכך, הוא מלא בשירים אשר תופסים עד היום, פינה חמה בליבו של כל דובר רוסית. באופן אירוני משהו, השירים האהובים ביותר של החג הכי שמח, הם מלנכוליים דווקא (מקומם של השמחה והעצב בתרבות הרוסית, הוא נושא למאמר נפרד).
אני שמחה שאינך חולה עלי,
אני שמחה שאינני חולה עליך,
שלעולם כדור הארץ הכבד
לא יעלם תחת רגלינו
youtube
לסקרנים שביניכם, ניתן לצפות בסרט המלא עם כתוביות באנגלית: חלק א' וחלק ב'.
שלום בוגוסלבסקי ואיליה ספיצרוב מספרים על סעודת הנובי גוד:
שלום:
במובן מסוים, נובי גוד הוא סוג של קרנבל. הוא לא נראה כזה, כי מדובר במשהו עם אופי ביתי ומשפחתי בולט, אבל יש בו את שני האלמנטים הבסיסיים של הקרנבל: האסקפיזם וההיפוך. מאפיין נוסף: זה חג שמתכוננים אליו זמן רב, וההכנות הם חלק מרכזי מהכיף. קישוט העץ, קניית המתנות והבישולים. הרבה, הרבה בישולים. קולינריה היא לא מהצדדים החזקים של חיי היום יום. התפריט היומי נוטה להיות פשוט ובסיסי, עם מעט מאוד השקעה בטעם, מגוון וצורה. אבל ארוחת החג חייבת להיות מושקעת ככל האפשר, והיא מפגישה שתי מסורות קולינריות. הראשונה היא ארוחת הזקוסקי העממית. "זקוסקה", שאפשר לתרגם כ"הביס שאחרי" הוא משהו קטן שמתלווה לכוסית וודקה. בכפרים, וגם בערים אצל הדור המבוגר יותר, משמרים, כובשים, מעשנים, ממליחים ומסכרים את התוצרת החקלאית ומחסלים אותה עם אלכוהול במהלך המצור של החורף.
המסורת השניה היא של המטבח העילי של חצר הצאר והאצולה הרוסית שלפני המהפכה, שייבאו מצרפת שפים שיצרו מנות מתוחכמות, עתירות עבודה, מרכיבים ומיונז שגרסאות ביתיות שלהן שהותאמו למצרכים מקומיים זמינים וזולים הפכו לחובה בכל שולחן חג. כך למשל, סלטים מסובכים כמו "סילודקה פוד שובאי" – דג מלוח במעיל פרווה (כן, אני יודע): שכבות של דג מלוח, בצל, גזר ותפו"א מכוסה בסלק מגורד עם מיונז.
איליה:
אחד הנושאים השחוקים הנדושים והחבוטים ביותר בשיח העדתי בישראל, הוא כנראה הנושא הקולינרי. כל קהילה הביאה עמה את הרגלי האכילה שלה ותחום יומיומי זה הפך עד מהרה לאחד מאותם סדקים, דרכם פורץ השד העדתי אל המרחב הציבורי יותר מכך, זוהי אולי הקטגוריה התרבותית היחידה, בה מיהר הממסד האשכנזי להודות בתבוסתו המשפילה. אם תשאלו אותי - לגמרי בצדק. כי עם יד על הלב, גם התרבותן הזחוח ביותר יתקשה לסנגר על המטבח המזרח-אירופאי המודרני, מול העושר הים-תיכוני.
עבור האזרח הסובייטי, היה הנובי גוד לא רק החג המשמעותי ביותר, אלא גם האירוע הקולינרי המרכזי של השנה. ה-31 לדצמבר היה ליום של תחרות בין עקרות בית, אשר יצאו מגידרן בהכנת מספר מנות חג מסורתיות – עד כמה שהמציאות הסובייטית אפשרה בכלל מסורת. אותן 4-5 מנות הפכו עם השנים ללב ליבה של ההוויה הרוסית ולמושא הכיסופים של כל מי שעזב את מולדתו המושלגת.
עם זאת, הניחוח הנוסטלגי של שולחן הנובי גוד עמד תמיד בסתירה, עבורי לפחות, לאיכותו הקולינרית. או במילים אחרות – האוכל היה זוועה. ועד כמה שידוע לי, עמדתי אינה חריגה. ישנו בסיס מוצק לחשד, שרבים מבני דורי חשים כך, אם כי רובנו מתעקשים להמשיך ולהיאחז בטראומות הילדות המכוננת שלנו.
0 notes
Text
שיר שחלמתי על קְרִים מולדתי
פורסם לראשונה באתר קפה גיברלטר ב15 ליוני 2014. בעקבות סגירת האתר לאחרונה החלטתי לשחזר כאן את הטקסטים הנבחרים שלי שפורסמו שם
cafe-gibraltar.com/2014/06/crimea/
אחד הדברים האהובים עלי בעשרים ושתיים שנים שחלפו מאז שעזבתי את חצי האי קרים, זה לחפור על אזור הולדתי לקורבנות תמימים שאני מצליחה ללכוד. הדבר היחיד, מלבד ארגון ״להבה״, שגורם לי לפעמים לרגשי חרטה על כך שבחרתי להיות ישראלית, זו העובדה שבשביל זה הייתי צריכה לעזוב את קרים.
בזמנו הייתה בדיחה נפוצה ברוסית על שתי חיפושיות זבל, אב ובנו, שיושבים בתוך סביבתם הטבעית המצחינה והבן שואל את אביו: ״אבא, למה אנחנו חייבים לחיות במקום כל כך מסריח?״, ״יש מילה כזאת – מולדת, בני״, משיב לו האבא. אני, לעומת זאת, זכיתי למולדת שניחוחה הוא שקדיות פורחות, ים כחול, יין מתוק – מולדת שקל מאוד להתאהב בה אהבת עולם.
השאלה הכי נפוצה שהייתה מגיעה אחרי השאלה "מאיפה את?״ היא "איפה זה חצי האי קרים?", ובזמן האחרון היא התחלפה בשאלה "בעד מי את?". הייתי מעדיפה שאנשים ימשיכו לא לדעת היכן זה, מאשר לשמוע על קרים בחדשות בעקבות המאבק המכוער שמתנהל בימים אלה בין האליטות השליטות של רוסיה ואוקראינה. אז תשובתי היא – אני לא בעד! כשאהבת המולדת מתחלפת אצל אנשים בשיגעון הגאווה הלאומית, וכששליטים חסרי מצפון, משני הצדדים, משחקים בחיי בני אדם כאילו היו הם כלי משחק – אי אפשר לקחת צד. אף צד.
מה שנשאר לי זה להאמין שחלום הבלהות הזה יחלוף כעקיצת יתוש בשביל הארץ המופלאה הזו, שראתה בהיסטוריה הארוכה שלה דברים משונים לא פחות ובכל זאת נשארה טהורה. אבל אין רע בלי טוב – עכשיו יש לי תרוץ מעולה להפיץ את סיפורי קרים שלי לכל עבר!
קצת נופי קרים לצד הפסקול הקרימאי:
https://www.youtube.com/watch?v=ufAWHrgajDs
קרים הוא שמו של חצי אי בגדה הצפונית של הים השחור. אפשר לקרוא לו גם "כמעט אי" כי כל מה שמחבר אותו ליבשה זאת פיסת אדמה קטנה, דמוי צוואר, ברוחב של 7 קילומטר; אם הים היה קצת יותר גבוה קרים יכולה הייתה להיות אי. עובדה גאוגרפית זו נתנה בסיס נסיבתי לרומן-פנטזיה ״האי קרים״, (1979) פרי עטו של ואסילי אקסיונוב, סופר רוסי דגול אשר הוגלה מרוסיה לארה"ב על ידי המשטר הסובייטי ב- 1981 (ושהרומאן שלו "תפוזי מרוקו", וקובץ הסיפורים "מחצית הדרך לירח", תורגמו לעברית). ברומן, אקסיונוב "מתקן" לא רק את המציאות הגאוגרפית והופך את קרים לאי, אלא משרטט גם היסטוריה חלופית: שלא כמו במציאות, בספרו מצליח הצבא הלבן להיאחז באדמת קרים בזמן מלחמת האזרחים, להדוף את הצבא האדום ולבנות שם רפובליקה דמוקרטית, סוג של קוריאה הדרומית של ברית המועצות. הפנטזיה האנטי-סובייטית הזו הייתה די מתבקשת כי מיקרוקוסמוס קרימאי תמיד היה קצת שונה מהנוף הכללי. קצת מנותק מה"חובה האזרחית", קצת נטול קולקטיביזם ממלכתי מאוס, קצת לא ממושמע והרבה יותר מידי מחוייך, קל דעת שמח מול הרצינות הפורטנית וכבדת הראש של המשטר. בזכות תכונות אלה, בשילוב של ים, שמש וריחוק פיזי מהקרמלין, קרים תמיד משכה אליה אנשים צבעוניים ויצירתיים, בוהמיינים לסוגיהם מכל רחבי ברית המועצות. אל אף היותו אזור נופש אפנתי, האווירה בקרים תמיד הייתה פשוטה, נטולת זוהר ופאר, מה שיכול רק להוסיף לחינניותו.
27,000 קמ"ר של נופים מרהיבים ומגוונים ממוסגרים באלף קילומטר של קו חוף. כשמסתכלים על המפה צורתו מזכירה צורה של חיה דמיונית חמודה. חיים בקרים כשני מיליון בני ובנות אדם ובמשך שנה מתווספים אליהם כחמש מיליון תיירים, רובם בעונת הקיץ בין מאי לספטמבר, אך בשל האקלים הנוח, התיירות נמשכת כל השנה. למשל, לבקר בילטה (בירת החוף הדרומי) בחורף זה אחד הדברים היותר רומנטים שאני יכולה לחשוב עליהם.
ככה זה היה נראה בסוף שנות ה- 80, מתוך הסרט "ASSA" של הבמאי סרגיי סולוביוב, שהפך לקלאסיקה:
youtube
גם מבחינה אתנית הנוף של קרים תמיד היה ונשאר מגוון, עד כדי כך שממש קשה להצביע על אתנוס מסוים שיכול בלב שלם לאמר: “THIS LAND IS MINE”. עושר תרבותי הוא אחד המאפיינים הבולטים של קרים. חלק מהעמים שחיו באזור כבר לא קיימים היום כלל, כדוגמת סקיטים, טאורים, סרמטים או כוזרים, אך רוחם עדיין מרחפת שם.
בין התרבויות שקיימות עד היום וקשורות לקרים ככה או אחרת אפשר למנות את היוונים, איטלקים, גרמנים, טורקים, בולגרים, ארמנים, צוענים, קאראים, קרימצ'אקים, יהודים, טטרים קרימאים, רוסים ואוקראינים. שפת הדיבור המשותפת לכולם בעת החדשה תמיד הייתה רוסית.
מצאתי שהדרך הכי טובה להכרות ראשונית עם תרבות כלשהי היא לתת הצצה על מוזיקה, ריקודים וטקסי החיים שלה. כשאנחנו שרים, מנגנים או רוקדים, צוהלים או אבלים נפתח בנו משהו אמיתי שאפשר להבין בלי תרגום, ללא הגנות ובלי מסכות. ברוח זו אני מזמינה אותכם לטיול קצר ברחבי קרים. בטוחה שאחריו תדעו לא רק היכן זה, אלא יותר חשוב – תדעו איך זה.
אתחיל, איך לא, בקשר היהודי. היהודים הראשונים הופיעו בקרים עוד בתקופה של יוון העתיקה, כשקרים היתה חלק מהעולם ההלניסטי. בהמשך, על פי אחת הסברות, הרומאים הגלו לקרים יהודים שלא הוצאו ל��ורג אחרי מרד בר כוכבא. בימיי הביניים, מתוך חיבור בין היהודים שהגיעו לאזור בעת העתיקה ומגורשי ספרד, ביזנטיה, איטליה ורוסיה, התפתחו בקרים שתי קהילות יהודיות ייחודיות – קרימצ'קים וקראים. תרבותית שתיהן מושפעות מהתרבות הטטרית המקומית, וכך אף לשונותיהן. יש יסוד סביר לחשוב שהם צאצאי הכוזרים, עם מסתורי שעקבותיו נעלמו באורח מסתורי אי שם במאה העשירית לספירה. הדת שלהם היא הדת היהודית, כאשר הקראים הם כת שאינה מכירה בתלמוד ובסמכותו, והקרימצ'אקים הם תלמודיים. התהפוכות של המאה העשרים לא היטיבו עם שתי הקבוצות הללו. אוכלוסיותיהן הצטמצמו משמעותית, והמנהגים והשפה החלו להשכח. בעשורים האחרונים ניכר מאמץ להחיות את התרבויות מחדש.
ברכת החתן והכלה לפי מנהג הקראים. החזן ברכיה בן סעדיה אליישעוויץ' ודוד גומוש:
youtube
גל נוסף של יהודים מגיע לקרים אחרי מהפכת אוקטובר. כידוע, יהודים היו כוח משמעותי במהפכה הסוציאליסטית, בין השאר, מתוך תקווה שזה ישפר את מצבם העגום ברוסיה הצארית. אכן, בשנים הראשונות שאחרי המהפכה נעשו צעדים בכיוון, אחד מהם היה הקמת קומונות חקלאיות של יהודים באזור הערבות של קרים. חלק מהקומונרים הגיעו מרוסיה ואוקראינה עם הרבה מוטיבציה, חלק אחר מפלסטינה. פרויקט זה חוסל בהצלחה בתחילת שנות העשרים, יחד עם כל שאר התקוות שהמהפכה עוררה.
שיר עממי של קומונרים יהודים על קולקטיב יהודי על עיר דז'אנקויה, תחנת רכבת הראשונה בכניסה לקרים, השער של חצי האי. שר בנציון ויטלר:
youtube
על גלגוליו של השיר הזה, תרגומיו לעברית, והאופנים שהפך ל"היי דרומה לאילת" על-ידי מאיר נוי, ראו מאמר בשני חלקים.
ב- 1941 חוסלו רוב יהודי קרים בידי הנאצים, שהכיבוש שלהם נמשך עד 1944. היהודים תושבי קרים המתגוררים בה היום הגיעו לשם ברובם כבר אחרי מלחמת העולם השנייה, והם מונים – לאחר ההגירה המסיבית לישראל – כ- 5,000 איש.
תרבות משמעותית נוספת, אולי הלב התוסס של הפסיפס התרבותי הצבעוני והמרהיב של קרים, היא התרבות של טטרים קרימאים – קבוצה אתנית שגם היא התגבשה בקרים מתוך איחוד ומיזוג של שבטים מקומיים ושבטים טורקים שהגיעו ממרכז אסיה. הם הופיעו לראשונה בסביבות המאה ה- 13. בין 1441 ל- 1783, עד לכיבוש הרוסי, קרים היתה ממלכה טטרית. שדתה – איסלאם סוני.
אין מי שאוהב את קרים יותר מטטרים ואין צל של ספק שזה הדדי. החיבור הזה בין האנשים לאדמתם מורגש בכל פינה, בכל אבן, בוסתן או כרם. מה שהופך את סיפורם לעוד יותר כואב. כאמור, המאה העשרים הייתה עשירה בטרגדיות המוניות ואחת מהן רשומה על שם הטטרים הקרימאים. מיד עם שחרור קרים מידי הנאצים, נעשה נגדם אחד הפשעים הכבדים ביותר ברשימה הארוכה של פשעי שלטון סטלין: טרנספר כפוי, פתאומי, ואכזרי.
ביום בהיר אחד ב- 18 למאי 1944, ללא התראה מוקדמת, יצא צו של הממשלה שמאשים את הטטרים בשיתוף פעולה עם הנאצים, מכריז עליהם בוגדים ואויבי העם ומורה על גירושם המיידי מחצי האי. אנשים קיבלו 15 דקות להתארגן, כל רכושם הוחרם. מכל רחבי קרים הובילו אותם במשאיות לתחנת רכבת ומשם ברכבות משא לאזורים הפחות מיושבים של אוזבקיסטן וקזחסטן. כך, תוך 48 שעות, התנתקה קרים מהעם שצמח מאדמתה ועיבד אותה באהבה ��מוקה במשך מאות שנים. מתוך כמאתיים אלף מגורשים כשליש מתו בדרך או בשנים הראשונות שלאחר הטרנספר.
ההאשמות היו מופרכות – למרות קיומם של כמה אלפי משתפי פעולה עם הכובש הנאצי, שחלקם הגדול נס עם הכוחות הגרמניים, אופיו הקולקטיבי של העונש חיסל באכזריות וללא הצדקה קהילה שלמה – ובה זקנים, נשים, ילדים, וגם גברים שזה עתה חזרו מהמלחמה בנאצים.
גם מיעוטים נוספים גורשו מקרים יחד עם הטטרים. "אנקדוטה" היסטוריות לא מצחיקה בכלל בהקשר זה היא סיפורם של הקרימצ'קים. אוכלוסייתם תמיד הייתה לא גדולה במיוחד – לפני המלחמה הם מנו כ- 6 אלף. ב- 1941 למעט אלף איש, הקרימצ'קים שהיו אז בקרים חוסלו בידי הנאצים. שרדו רק כאלף איש – כמה משפחות שהצליחו לברוח מקרים והחיילים ששהו בחזית הצבא האדום. כל אלף השורדים גורשו גם כן, “על הדרך", עם הטטרים, כמו עוד כמה עממים וקבוצות אתניות מקומיות.
אלא שלאחר מות סטלין ב- 1956 אלה הורשו לחזור למקומם – חוץ מהטטרים. רק ב- 1989, רגע לפני קריסתה הסופית של ברית המועצות, הוכרז צו הגירוש כ"לא תקף" והטטרים, שכל השנים לא הפסיקו להאבק על זכות השיבה שלהם, קיבלו אפשרות להתחיל ולחזור. היום חיים בקרים כ- 250 אלף טטרים.
שיר געגוע מצמרר בביצוע זמרת אלזרה בטלובה:
youtube
למרות כל מה שעבר עליהם ומבלי לשכוח כלום, הטטרים מעולים גם בלשמוח, לעשות מוזיקה ולרקוד! הנה אנואר איזמאילוב, גיטריסט ג'אז ופיוז'ן ותיק ומוכר ברחבי העולם, הידוע בסגנונו הייחודי ומוזיקליות יוצאת דופן בביצוע החייטרמה - הריקוד וסגנון מוזיקאלי ייחודי לטטרים :קרימאים
https://www.youtube.com/watch?v=hwhbWG4lNMc
רוסים ואוקראינים היום הם הרוב המוחץ בקרים (רוסים קרוב ל- 60%, אוקראינים כ- 25%). מספרם עלה בהדרגה מסוף המאה ה- 18 כשהאימפריה הרוסית כבשה את קרים; בתקופת ברית המועצות אוכלוסיתם גדלה עד כדי כך שהתושבים המקוריים הפכו למיעוט. תרומתם לתרבות המקומית כמובן לא מבוטלת. המלחין הקלאסי הידוע והמכובד, אלימדר קרמנוב (1934-2007), בן לאבא טורקי ואימא אוקראינית, גאוות הקרימאים.
https://www.youtube.com/watch?v=HRd0V-K-LqQ
להקה קרימאית שהתפרסמה גם מחוץ לזבולות החצי האי “האי קרים”
youtube
ברור שלא הייתי יכולה לסיים בלי הצוענים. בוידאו, צוענים קרימאים באירוע משפחתי. הייתי נותנת הרבה בשביל להיות בין המוזמנים.
https://www.youtube.com/watch?v=Gw_gkdXfbmo
אפשר לספר על קרים עוד הרבה דברים, אך כדי להשאר בפורמט של פוסט הייתי חייבת לקצר. אני מקווה שהצלחתי לעורר עניין ורצון להתודע לעושר התרבותי הזה של מולדתי. ההנאה מובטחת.
0 notes
Text
אחרוני הנסיכים הקסומים: פרק אחרון בסדרת הפרסטרויקה
פורסם לראשונה באתר קפה גיברלטר ב18 למרץ 2014. בעקבות סגירת האתר לאחרונה החלטתי לשחזר כאן את הטקסטים הנבחרים שלי שפורסמו שם
cafe-gibraltar.com/2014/03/prestroika-grane-finale/
הגיעה העת לפרק הסיום בסיפורי על "שירת הפרסטרויקה",
המוזיקה והאנשים של 5-6 שנות ההתפרקות ההדרגתית של ברית המועצות. רצה הגורל ואני כותבת שורות אלה בימים שבהם מסתיים לו בקולות רמים ומאיימים "העידן הפוסט סובייטי" אשר התחיל בדיוק אחרי ההתפרקות המדוברת. דרמת המשבר בין רוסיה לאוקראינה, המתרחשת לנגד עינינו, היא לא הראשונה במרחב הפוסט סובייטי. הייתה צ'צניה, הייתה גאורגיה והיו גם אחרות, אך התחושה היא שהפעם גודל האסון ההולך ובא מעיד על גסיסה בשלבים מתקדמים.
הצלצול הראשון נשמע אי שם באוגוסט 1991. באותו בוקר, ה- 18 לאוגוסט, הלכתי לחנות מזון ובתור הארוך שמעתי דיבורים מוזרים על גורבצ'וב: “מגיע לו!”, “באמת הגיע זמן שיעיפו אותו". לא הבנתי במה מדובר. כשהגעתי הביתה הדלקתי טלוויזיה בנסיון לחפש תשובה, אך כל מה שמצאתי שם זה שידור מעגלי של הבלט "אגם הברבורים" שנמשך כל אותו היום עד החדשות של ערב. ככה הבנו שקרה משהו לא טוב ויוצא דופן.
בחדשות הערב הודיעו לעם שמיכאיל גורבצ'וב לא יוכל להמשיך לכהן בתפקיד נשיא המדינה בשל מצבו הבריאותי (שלא היה מדאיג עד אותו הרגע), ושהשלטון עובר ל"ועדת חירום ממלכתית". היה זה ניסיון נואש אחרון של האליטה הסובייטית הישנה לשמור על המצב הקיים ולמנוע מהאימפריה להתפרק. מאוחר יותר הוא קיבל כינוי "הפוטש". אחרי 4 ימים מתוחים ביותר שכללו כניסת טנקים למוסקבה והמוני אדם ברחובות שיצאו לעצור אותם בגופם; שלושה קורבנות תמימים; סירוב פקודה של הצבא שלא הסכים לירות על אזרחים; נאום היסטורי של ילצין על הבריקדות ועוד הרבה אפיזודות מרגשות שבחיים לא חשבנו שיכולות להתרחש במציאות, הניסיון להציל את המצב עלה על שרטון ויחד איתו ברית המועצות כולה.
עדיין לא ידענו מה צופן לנו העתיד של השוק החופשי הליברלי אך היה ברור שהרוב המוחץ לא מעוניין לחזור לעבר הסובייטי, לכן רבים חשו הקלה גדולה כשהכל הסתיים. בראיה לאחור, ובמיוחד בימים אלה כשרואים את סגירת המעגל, ברור שמשמעות הפירוק של האימפריה הסובייטית לא הייתה "שחרור לאומי" של עמי ברית המועצות המדוכאים. מה שקרה היה הרבה יותר דומה למלחמת מאפיות שבסופה חולקו אזורי שליטה בין משפחות יריבות ושלום מתוח וזמני בהחלט השתכן בשטח.
מה שכל זה עשה לתנועת המוזיקה האלטרנטיבית המחפשת אחר האמת, הכי קרוב לאובדן בתולין. כלכלת השוק הגיעה גם לעסקי הבידור וחוקי השואו ביזנס התחילו להשפיע על הסצינה העצמאית. חלק מהיוצרים שרדו את כל השינויים והתהפוכות אך כללי המשחק השתנו מקצה לקצה. להלן עוד ארבע דמויות חשובות מתוך הרשימה החלקית מאוד של אנשים אשר הובילו את התעוררות המוזיקה העצמאית ובמידה רבה הגדירו את הלך רוח של צעירי תקופת הפרסטרויקה.
פיודור צ'יסטיאקו (נולד ב- 1967)
צ'יסטיאקוב נולד בלנינגרד. מגיל 6 למד נגינה על בויאן ומגיל נעוריו התחיל להתעניין במוזיקת רוק, אז למד גיטרה וחלם על להקה משלו. משנת 1985 הוא התחיל להגשים את חלומות ילדותו. פיודור התחבר לסצינה התוססת של לנינגרד, עשה נסיונות ראשונים של הקלטת חומרים מקוריים וב- 1986 הקים את להקת "NOL” (“אפס") אשר כבר מהאלבום הראשון הפכה לקאלט. מלבד החידוש המרענן- סולן של להקת פאנק-רוק שמנגן על בויאן, הטקסטים החזקים והלחנים שנתפסים אוטומטית, הייתה (ועודנה) לפיודור צ'יסטאקוב יכולת לסחוף את הקהל אל תוך הטראנס הפרטי שלו, כשהוא נכנס אליו על הבמה. היו כאלה שאף השוו אותו לג'ים מוריסון בשל היכולת הזאת. חיי הרוק'נ'רול של אותה תקופה היו סוערים, מלאי תהפוכות ומשברים נפשיים. בשנת 1992 נקטעה, לזמן מה, הקריירה של צ'יסטאקוב אחרי שהתנפל באלימות על ידידתו, ריצה מאסר של כשנה בכלא ועוד שנה בבית חולים פסיכיאטרי. הוא חזר לעצמו רק אחרי מספר שנים. היום ממשיך לעסוק במוזיקה, לחדש ולהעמיק אך מורגש שיצירתו הנוכחית לא מגיעה לאותה פופולריות שזכו בה להיטי "NOL” על אף האיכויות מוזיקליות.
"אני חי ברחוב על שם לנין
את תשאלי אותי למה אני לפעמים שותק,
למה לא צוחק ולא מחייך
אלא ההפך – מתבדח אפלות ועושה פרצופים גם כן אפלים ונוראיים?
אני פשוט חי ברחוב על שם לנין
ומפעם לפעם אני מתחרפן…"
youtube
לאוניד פיודורוב (נולד ב- 1963)
לאוניד פיודורוב גם הוא מלנינגרד. כבר בשנת 1978 הוא עשה נסיון ראשון להקים להקה אך לקח לזה כמה שנים טובות ובסביבות 1985 מתגבש ומתעצב הפרויקט המשמעותי הראשון שלו, להקת AUKCION, שהוקמה רשמית בשם הזה בשנת 1983. תוך שנים אחדות AUKCION ביססו את מעמדם כהרכב ייחודי, עשיר ביותר מוזיקלית וקונספטואלית, ותפסו את המקום המגיע להם בשורות הראשונות של המוזיקה הרוסית החדשה. לאוניד פיודורוב כותב את השירים של AUKCION ומנהל אותה מוזיקלית, אך בהופעות ובקליפים רוב הזמן נשאר מאחור עם הגיטרה. רק אחרי כמה שנים של פעילות הוא הופך גם לווקליסט של הלהקה. לאוניד פיודורוב ניחן בכישרון מוזיקלי נדיר, יצירתיות בלתי נידלת וחסרת גבולות, והוא אולי אחת הדמויות היותר יציבות ופוריות שיצאו מאותן השנים הסוערות. מסוף שנות ה- 90, לצד עבודתו עם AUKCION שממשיכים להתפתח ולהופיע עד היום, פותח פיודורוב בקריירת סולו מעניינת לא פחות. לאוניד הרבה להופיע בעולם, בין היתר לא מעט בישראל (בזכות חברת בוקינג והפקה "אוריסמדיה"), כאשר כל הופעה שלו תמיד חדשה ומרעננת. ממש מומלץ לתפוס אחת ההזדמנויות הבאות ולראות אותו בלייב!
"כסף זה נייר
שום דבר לא קורה סתם ככה
זה ידוע לכל
אני יושב על הסוס שלי
באוכף שלי
אולי אני מסכן, אולי אני מסכן, אולי אני מסכן,
אבל כסף זה נייר…"
youtube
ויאצ'סלב בוטוסוב (נולד ב- 1961)
בוטוסוב נולד בסיביר. בילדותו, בגלל עבודתו של אביו, החליף הרבה מקומות מגורים ובתי ספר עד שהמשפחה השתקעה בסוורדלובסק, בירת אורל ומרכז פורח של מוזיקה אלטרנטיבית עם מועדון רוק פעיל משלו. שם פגש ויאצ'סלב בוטוסוב חברים חדשים שהפכו לשותפים ליצירה, ובסביבות 1983 הקימו את להקת NAUTILUS POMPILIUS. אחרי כמה שנים של התגבשות הלהקה, בוטוסוב פורץ לתודעת הקהל הרחב. שיריו ודמותו משקפים ומגדירים את מה שבליבם של המוני צעירים וצעירות של אתם הימים. מילים פשוטות ונוקבות, מנגינות “תופסות”, נוכחותו הבימאית, הופכים את בוטוסוב לאליל רוק ואת NAUTILUS ללהקת קאלט. הלהקה פעלה בהצלחה גדולה עד 1997. מאז משתתף בוטוסוף בפרויקטים רבים ומגוונים, כותב ספרים ומוזיקה לסרטים, אך נדמה שדמותו כמודל לחיקוי עם השפעה חזקה על תודעת הקהל הנאמן נשארה אי שם בסוף שנות ה- 80, תחילת ה- 90.
GOOD BYE AMERICA
"כשיחדלו כל השירים
שאני לא מכיר,
באוויר החמצמץ יצעק
ספינת הקיטור מנייר האחרונה שלי.
גוד ביי אמריקה,
היכן שלא הייתי מעולם.
היי שלום לנצח.
קחי בנג'ו,
נגני לי לפני הפרידה…"
youtube
מייק נאומנקו (1955-1991)
אסיים את רשימותי עם אחת הפיגורות שאולי הייתה צריכה להיות בראש הרשימה, כי מייק נאומנקו הוא אחד ממייסדי סצינת הרוק של שנות ה- 80. גם מייק, איך לא, נולד וגדל בלנינגרד. הוא ולהקתו ZOOPARK (“גן חיות") שהקים כבר ב- 1981, היו בין החברים הראשונים של מועדון הרוק. ישנה רשימה ארוכה של הרכבים מהשורה הראשונה של אותם הימים ששרו את שיריו של נאומנקו, רוק'נ'רול מחוספס עם מילים שיכולות לרגש וגם לעצבן. לפעמים מתורגמות מאנגלית, מילותיו של “בוב דילן הרוסי" התיישבו טוב לאוזני ולבבות צעירים וצעירות ברחבי ברית המועצות הגוססת. כמו עוד כמה טובים, גם בריאותו של מייק נאומנקו לא שרדה לאורך זמן את החיים על הקצה. הוא נפטר ב- 1991 משבץ מוחי. אגדת הרוק על רוח התקופה הבלתי אפשרית שהשאיר אחריו מהדהדת עד עצם היום הזה.
"אני ממשיך לשכוח
תודה שבאתם לראות אותנו,
אבל אני שכחתי על מה רציתי לשיר.
אני ממשיך לשכוח
וכשאני אשכח הכל אני אתחיל להזכר.
אני שוכח לדבר, אני שוכח לשתוק,
אני שוכח לקיים את מה שהספקתי להבטיח.
אני שוכח…
אני שוכח לאכול, אני שוכח לשתות,
youtube
0 notes
Text
מלכה יש רק אחת! מקסימום שתיים: נשים במוזיקה האלטרנטיבית עם התפרקות ברית המועצות
פורסם לראשונה באתר קפה גיברלטר ב27 לנובמבר 2013. בעקבות סגירת האתר לאחרונה החלטתי לשחזר כאן את הטקסטים הנבחרים שלי שפורסמו שם
cafe-gibraltar.com/2013/11/womenussr/
כשעלתה לאוויר הכתבה הראשונה בסדרה,
הבת שלי אסיה, שלשמחתי לא מאבדת עניין בשורשיה, שאלה: "אימא, מה עם הנשים? היו שם גם נשים?". את יסודות הפמיניזם אני למדתי ולומדת בעיקר מאסיה, שפוקדת קבוצות פמיניסטיות מגיל 13 בערך ומיישמת את התורה בעקביות גם בפרקטיקה. לפני שהיא העלתה את השאלה לא חשבתי על זה יותר מדי. כשנתבקשתי לתת תשובה, פתאום הבנתי שבתקופה המדוברת (אמצע שנות ה-80 – תחילת ה-90) אני יכולה להצביע בקושי על שתי דמויות נשיות שהיו משמעותיות ומשפיעות לפחות כמו אותם כוכבים גברים שסיפרתי עליהם עד עכשיו. עובדה זאת עוררה דיון ביני לבין אסיה על מקומה של האשה בתרבות האלטרנטיבית בכלל ובתרבות האלטרנטיבית ברוסיה והסביבה בפרט:
אני: "מעניין, לא חשבתי על זה קודם שממש לא היו שם נשים. היו כמובן מעריצות ונשים בהופעות ובפסטיבלים, אבל לא כל כך על הבמה. בכללי לא היה כל כך קול נשי בנישה הזאת גם בעולם, אבל המצב בברית המועצות נראה לי קצת קיצוני, כשאני חושבת על זה".
אסיה: "האמת שכששאלתי אותך על נשים ברוק האלטרנטיבי של ברית המועצות ותקופת הפרסטרויקה, ידעתי כבר את התשובה, אבל קיוויתי לשמוע משהו אחר. כמו שאומרת לילי מאיירס בספוקן-וורד מעורר ההזדהות שלה, "אנחנו חיים בעולמות שונים. אתכם לימדו לתפוס מקום, אותנו לימדו לספוג. להפנים". זה אתגר לשים את עצמך בקדמת הבמה בתחום גברי שאנחנו מחונכות להתבונן בו מהצד. באמת נדמה שההשתתפות היחידה המותרת היא כזו של הערצה. כך למשל בעולמנו נמכרות חולצות נשיות עם הטקסט "I'm with the band" ואמנים יכולים למדוד את הצלחתם בכמות הגרופיות שלהם. החוויה הגברית היא גם כל כך מקובלת כזו הנטרלית והאוניברסלית יותר, שכמעט לא מרגישים בחסרונן של הנשים. כולםן יכולים להזדהות עם החוויות הגבריות, ולגבי אלה שלא – הרי גם אותן אנחנו מכירים מקדימה ומאחורה ולכל אורכן בזכות מיליוני התיאורים והביטויים שלהן שנתקלנו בהם בחיינו.
כך למשל, כשאני חושבת על היוצרים שאולי היוו השראה למוזיקאים של הפרסטרויקה, כל אותם מורדים שהתבטאו נגד המשטר בתקופה הקומוניסטית, אני רואה שהמורדים הבולטים באותה תקופה היו גברים שסיפרו את סיפוריהם של גברים בלבד. אני חושבת על אנשים כמו ונדיקט ירופייב, למשל, שהנשים בספרו "מוסקבה פטושקי" הן קונספט בלבד, ארכיטיפים סובייטים – המושא הרומנטי הנכסף עם העור הבהיר, הלחיים הסמוקות והצמה הארוכה או הזקנה הכפרית עם מטפחת הראש. אולי העובדה הזאת טמונה בכך שתרבות הנגד דוברת הרוסית שואבת השראה ומתכתבת גם עם הפולקלור המקומי והתרבות הסובייטית, ששמה דגש על ספרות גבוהה וקאנונית. מכיוון שאלה תחומים פטריארכליים, נשים הן תמיד נשים עם "סיבה". הן רעיות, מושאים רומנטיים, פתייניות, מכשפות, זקנות, ילדות. הן לא זוכות למורכבות של הדמויות הגבריות, שיכולות פשוט להיות בני אדם על כל מורכב��יותיהם".
אני: "ולעומת זאת במוזיקה קלה תמיד היו בברית המועצות נשים בולטות, כמובן מחונכות ומעוצבות כמו שצריך. לפני הפרסטרויקה – "האם הגדולה", א-מינית ונאמנה כזאת, ומיד אחרי – כמו שד מהבקבוק – קפצה בובת מין אנושית הכי בוטה שאפשר לדמיין".
אסיה: "אני מקשרת את זה לעניין הגמול שנשים מקבלות על התמרדות ועל שבירת חוקים. גברים שהם מוזיקאים אלטרנטיביים לרוב זוכים לעידוד ולהערצה גם אם הם למשל לא יפים או לא מחוננים מוזיקלית. נשים לעומת זאת, לרוב זוכות לניתוחים אינסופיים של גופן ולקיטונות של בוז במידה והן לא מנגנות בצורה מושלמת מבחינה טכנית. קיימת גם היררכיה לפיה תרבות גברית היא התרבות שמקובל לאהוב, גם עבור נשים. כך שנשים עונדות בגאווה את העובדה שהן שומעות מוזיקה גברית, אך יש נשים בודדות שמקובל חברתית לגברים לאהוב את יצירתן ללא הסתייגות. זה מצמצם את הקהל שיוצרות יכולות להגיע אליו בקלות ואולי גם זה תורם לדלילות היחסית שלהן. אני גם מאוד בעד לאהוב את "בובות המין" של הפופ בכלל ושל הרוסי בפרט. נשים מברית המועצות עוברות אקזוטיזציה והחפצה חמורה, מיניותן נתפשת כבוטה יותר והן סופגות ביוש על כך. הגיע הזמן לשבור את ההיררכיה בין גבוה לנמוך, להפסיק לרדד את דמותן של זמרות הפופ דוברות הרוסית ולהתחיל לחגוג את נוכחותן. אני אוהבת פופ בגלל השנינות שלו, האופן שבו הוא מחבר ומשמח אנשים וההתרסה שלו. בעיני להמשיך להסתכל על הפופ כאל תרבות נמוכה שאנחנו צריכים להתבייש באהבה שלנו אליה ("גילטי פלז'ר") זה להנציח את השנאה כלפי נשים ואת ההשתקה שלהן. כמובן שאני גם לא רוצה להשאיר את המוזיקאיות רק בפופ המהונדס אבל אני חושבת שגם יוצרות אלטרנטיביות ירוויחו מהשינוי התפיסתי הזה."
בשנים יותר מאוחרות המצב השתפר, במיוחד לאחר פסטיבל שירת רוק נשית הראשון "סירין", שהתקיים בתחילת שנות ה-90 בסיביר, אך כאמור, בראשית היו שם שתי מלכות בלבד – שתי נשים מאוד שונות זו מזו אך שתיהן יוצרות ייחודיות, בעלות אישיות מובהקת והשפעה גדולה על "עיצוב" פני הדור: יאנקה דיאגילבה וז'אנה אגוזרובה.
.
יאנה (יאנקה) דיגיליבה (1966-1991)
יאנה דיגיליבה, ילדה שתהפוך לימים לגיבורת הדור, זמרת, מלחינה ומשוררת חשובה, נולדה בעיר נובוסיבירסק אשר נמצאת, כפי שמשתמע משמה, בלב סיביר, למשפחה ממוצעת אך תומכת ומבינה. ילדה שקטה ומופנמת, גילתה עניין במוזיקה וכתיבת שירה עוד כתלמידת בית ספר.
חייה הקצרים של יאנקה למרבה הצער לווו במספר חוויות אבדן קשות – מות אמה האהובה ממחלה קשה, התאבדות של חבר נפש (אלסכנדר בשלצ'יוב, גם הוא דמות משמעותית ביותר במוזיקה רוסית אלטרנטיבית) ומוות בלתי צפוי בטרם עת של אחיה החורג – כל אלה הכבידו מאוד על נפשה העדינה ותמכו בדעיכתה ההדרגתית שהובילה בסופו של דבר לספק מוות טרגי-ספק התאבדות כשהייתה בת 24 בסך הכל.
יאנקה התחילה לצאת לאור בסביבות 1985. היא סירבה בתוקף לכל ניסיון למסחר את יצירתה; התרחקה ככל האפשר מתקשורת; דחתה את הצעה להוציא דיסק של שיריה על ידי חברת תקליטים מרכזית וממלכתית "מילודיה"; הופיעה בעיקר בהופעות סלון (קווארטירניק) ואולמות קטנים. את המוזיקה שלה אפשר היה למצוא כמעט אך ורק בהקלטות פרוביזוריות ובאיכות לא גבוהה במיוחד. למעט כמה ניסיונות בודדים ולא מוצלחים לא הופיעה או הקליטה עם הרכב חשמלי ושרה לרוב כשהיא מלווה את עצמה בגיטרה. למרות כל זאת היא התפרסמה בכל רחבי ברית המועצות ובכל מקום שהגיעה אליו במסעותיה הבלתי פוסקים היא התקבלה באהדה גדולה.
קצת מגושמת, עם גרדרובה מצומצמת של ג'ינס, סוודר עבה ומעיל גדול בכמה מידות, בלי איפור ותסרוקת, יאנקה הייתה אנטיתזה מוחלטת לציפייה החברתית הרווחת לגבי דמות האישה.
תקופה משמעותית מחייה יאנקה הייתה קשורה לייגור לייטוב ("גרז'דנסקיה אובורונה”) ואף הופיעה עם להקתו כבסיסטית מספר פעמים. רוב ההקלטות שנשארו ממנה נעשו בסטודיו הביתי של לייטוב. ייגור, הכוחני ודכאני, תמיד ניסה ולפעמים גם הצליח להשפיע על יצירתה של יאנקה שעמדה על עצמאותה, על אף שככל הנראה הייתה קצת חסרת ביטחון מולו. חלק מחבריה עד היום מנכסים לקשר המתוח הזה חלק משמעותי במצבה הנפשי ירוד.
כשאני חושבת על דמותה של יאנקה בפרספקטיבה של יותר מ-20 שנה אני יכולה לראות עד כמה הסיפור שלה ממחיש את רוח תקופתה. השנים שבין 85' ל-91' – שנות פעילותה הבלתי מתפשרת על כנות ונקיון כפיים – חותמות בדיוק מושלם את הרווח הקטנטן בין הקפיטליזם המדיני הסובייטי לבין הג'ונגל של הקפיטליזם הפראי שהשתלט בסופו של דבר על שברי האימפריה. אלה היו כמה רגעים שבהם החומר עדיין לא היה הדבר החשוב ביותר והרוח כבר לא הייתה כפופה לשום אידיאולוגיה ויכלה לפרוץ חופשיה ונקייה.
הקלטה נדירה של הופעה של יאנקה דיאגילבה, שכמעט ולא השאירה אחריה תיעוד וידאו מצולם:
"ואנחנו נלך לטייל על מסילות החשמלית,
נשב על הברזלים ליד הכביש העוקף,
העשן השחור מערובת המפעל יהיה לנו לרוח חמימה,
אור צהוב של רמזור יהיה לנו לכוכב הראה את הדרך…"
youtube
שיר של יאנקה בביצוע של מאסיב אטאק:
"העצב הוא הזוהר שלי
אני חוזרת עשר פעמים ושוב
אף אחד לא יודע הרי כמה חרא לי
והטלוויזיה תלויה מהתקרה
וכמה חרא לי איש לא ידע נשבר הזין
מכל זה כל כך שמתחשק שוב
להתחיל מחדש השיר שלי עצוב,
הוא כזה, ששוב אני חוזרת – כמה חרא לי."
youtube
ז'אנה אגוזרובה (נולדה ב-1962)
אם מקורה של יאנקה דיאגילבה בוונוס אז ז'אנה אגוזרובה היא בודאי ממאדים, וזה גם מה שהיא עונה היום אם שואלים אותה על ילדותה המוקדמת (אם תרשמו בגוגל "בת מאדים" ברוסית – марсианка – תקבלו מלא צילומים שלה). דמותה הסינתטית והמסוגננת, שהיא יצירה בפני עצמה, קולה הלא יאמן, התנגדותה לכל מה ש"טבעי" ו"אמיתי" עומדים בניגוד מוחלט למה שייצגה יאנקה. אך אפשר לומר ששני הפכים אלה היו לשני האייקונים המרכזיים של צעירות הפרסטרויקה.
על חייה האמיתיים של ז'אנה לא ידוע הרבה. היא נולדה וגדלה בכפר נידח בסיביר המזרחית, ארץ נפט קשוחה ומנותקת מהעולם. עוד בתור נערה גילתה יכולות משחק ומוזיקה וגם לא מעט אמביציה.
ב-1982 ז'אנה הגיעה למוסקבה מלאת מוטיבציה וכישרון ומהר מאוד התקבלה לחוגי הבוהמה המוסקבאית של אותם הימים. ב-83' אגוזרובה עושה אודישן לאחת מלהקות הרוק המתחילות של האנדרגראונד המוסקבאי שהתכוונה לנגן רוק כבד. חברי הלהקה הופתעו מאוד מהזמרת יוצאת הדופן ושינו את הקו האמנותי בהתאם לדמותה. כך נולדה להקת "בראבו" (BRAVO). ביחד הם יצרו רוקנרול עם נגיעות של פעם, הרבה אנרגיה של אותם הימים הנועזים ופניה הבלתי נשכחים של ז'אנה. "בראבו" הפכה בן לילה ללהקה סופר מגניבה ופופולרית בחוגים המצומצמים של הסצינה האלטרנטיבית באותם ימים ופצחה בסדרת הופעות מחתרת כששמם הולך לפניהם. בשנת 84' השלטונות הסובייטים קלקלו את המסיבה בלי רחמים – ז'אנה, שכדי להשתקע במוסקבה השתמשה בפספורט מזויף, נתפסת באחת ההופעות הלא חוקיות כאשר הפספורט עליה, נשלחת למעצר והסתכלות פסיכיאטרית של חצי שנה ולאחר מכן נגלת לעבודות שירות בסיביר לשנה. בברית המועצות היה חוק שמחייב כל אזרח להתגורר היכן שהוא רשום בפספורט. לשנות את הרישום היה אפשרי, אבל כרוך בפרוצדורה מייגעת, על אחת כמה וכמה שהיה מדובר עיר הבירה מוסקבה. עד כדי כך שהיה יותר קל לזייף את התעודה, לפחות במקרה של אגוזרובה.
יש האומרים שאירוע לא קל זה הפך את ז'אנה מסתם בחורה ארטיסטית, אקסטרווגנטית בעלת בהתנהגות פרובוקטיבית ואקסצנטרית, לקצת מעורערת בנפשה, לימים מזיקה לעצמה והורסת במו ידיה כל דבר טוב שהסביבה מציעה לה.
בכל אופן, בשנתיים שלאחר מכן ז'אנה חוזרת למוסקבה, הפתוחה בהרבה בזכות השינויים שהחלו בינתיים במישור הפוליטי. היא חוזרת ל"בראבו" ונכנסת לעידן הזהב שלה. כמה קצר ככה פורה.
אגוזרובה נשארה כוכבת הסצינה האלטרנטיבית בין השנים 84'-86', תקופה קצרצרה אבל משמעותית ביותר. דמותה הפכה לאייקון ומקור השראה לבנות רבות מהדור (וגם אני התאפרתי אז בצלליות צהובות בעקבותיה). הלהיטים שהיא יצרה עם בראבו זכו להצלחה עצומה שנמשכת גם היום. אין ספק שאלה היו הימים הכי יפים מבחינה יצירתית עבורה.
הכל נגמר כשאללה פוגצ'יובה, הגברת הראשית של תעשית המוזיקה הרוסית, שמה עין על הזמרת המוכשרת והתחילה לקדם אותה לכיוון השואו ביזנס. משם המצב הלך והדרדר. אגוזרובה לא הצליחה להשתלב בתעשיה הכבדה ועברה כמה שנים לא קלות כשניסתה את מזלה בלוס אנג'לס. בשנים אחרונות היא חוזרת לעצמה, עדיין חיה ובועטת, אך מבחינה יצירתית לא מחדשת הרבה.
אחד הלהיטים יותר מפורסמים של אגוזרובה "ארץ מופלאה":
"לא מזמן התארחתי בארץ מופלאה.
סלעים משתכשכים שם בתוך גלים בצבע ענבר,
בגנים מוצלים הזמן נעמד מלכת
ועננים בצבעי פלמינגו שטים בשמיים…"
youtube
"בעיר שלי" (1986):
youtube
0 notes