תחילה כשרות הגיל קבעה כי לבן 18 ייחשב כל מי שיום הולדתו ה-18 חל לא יאוחר מיום ט"ו באב של שנת פנקס הבוחרים שבה מתקיימת הבחירות. תיקון לחוק קבע שבבחירות יוכל להצביע כל מי שיהיה בן 18 עד ליום הבחירות. (מתוך ערך ויקיפדיה "זכות הבחירה לכנסת")

אחיי וחבריי שנולדו ביום 26.10.2004 והלאה, מי בא לעשות איתי קמפיין מול חברי הכנסת שיחזירו את הסעיף הזה

אפשר להסכים שהרגע הכי שובר לב בפרק האחרון היה כשיוגב אמר לנועה שזה לא נורא שהיא לסבית והיא ענתה "לא?" בקול כל כך שבור וחסר ביטחון? זה ריסק אותי ממש, היא כל כך מבוהלת מעצמה ומהמיניות שלה ומגיע לה יותר טוב מזה

מסכימה איתך אמנון במאת האחוזים!!

נועה היא שק חרדות מהלך, כאילו היא אסרטיבית מאוד ותמיד נדמה שיש לה מסלול בראש והיא יודעת לאן היא הולכת, והיא גם יודעת להסתיר את כל החרדות האלה מהסביבה. אבל יש את הרגעים האלה שהמסיכה שלה נשברת ורואים את האמת: היא פועלת מסוג של פחד תמידי כזה.

פחד שלא יעריכו אותה מספיק, פחד שהמב"סית שונאת אותה, פחד שידעו על העבר שלה, פחד מרגשות, פחד מעצמה.

איכשהו רוב קווי העלילה של נועה, עוד מתחילת העונה הראשונה, מונעים מפחד כלשהו. תמיד יש פחד נסתר שכזה שמתניע אותה. האסרטיביות שלה וההיצמדות לחוקים וכל זווית החיים של שחור ולבן שבלטה מאוד בעונה הראשונה - הם כולם תוצאה של הפחדים של נועה, אלה דרכי ההתמודדות שלה.

וכששמרית חוזרת לחייה אז בפרק הראשון של הסדרה, אנחנו רואים את הפחד הזה בבירור. אני לא חושבת שהיא הבינה את גודל הרגשות שלה, או שהיא בכלל שמה לב לרגש אחר חוץ מפחד. פחד שיש מישהי שמכירה אותה ויודעת עליה מספיק כדי להפיל אותה במסגרת שבה היא מנסה להיות אדם אחר.

דיברתי על זה באסקים אחרים שקיבלתי על צימר בתחילת העונה (הראשון והשני), אולי זה אפילו ממך אמנון חחח אבל דיברנו שם, אני והאמנון, על יציאה מהארון בהקשר של צימר, כאילו על החיים הכפולים שיש לנו כשאנחנו בצבא, על ההזדמנות להיפתח ולהיות אנשים אחרים שאנחנו לא יכולים להיות כשאנחנו בבית שלנו, בעיר שלנו.

מי היה מאמין שזה יהיה יותר מתאים לנועה כרגע מאשר לצימר חחח

נועה גילתה את עצמה בצבא, בהרבה דרכים שונות, וכרגע היא נמצאת בעיצומו של אחד המסעות המטלטלים שהיא תוכל לעבור: זהות מינית.

קשה לדעת מה נועה אשכרה יודעת על מיניות, כאילו מהמובן של זהות מינית. היא ראתה נשים מתנשקות פעם? באיזה סרט או סדרה או אפילו במציאות? היא בוודאות יודעת את ההגדרות היבשות של הומו ולסבית, עובדה שהיה לה ממה לפחד בהקשר הזה. אבל האם היא אי פעם נחשפה למשהו עמוק יותר?

היא כן ידעה מספיק כששמרית סיפרה לה שהיא לסבית בשביל להתקלח לבד בשעת ט"ש חחח העיניים שלה נפערו כאילו חללית נחתה לה מול הפרצוף. השאלה אם זאת נקודת האל חזור של נועה? זאת הנקודה שבה היא התחילה להפעיל את המוח ולחשוב על שמרית בהקשר רומנטי? או סתם לדמיין את שמרית עם מישהי אחרת? ומה לסביות עושות בדיוק?

שורה תחתונה, גלגלי השיניים במוחה של נועה התחילו לעבוד שעות נוספות בגלל שמרית וההבנה שהיא... נמשכת אליה? מסוקרנת ממנה? גם היה לנו את פרק 5 עם המכתב שנועה ישר חשבה שהוא משמרית. זאת אומרת שכל הנושא הזה שכב בראש של נועה ימים ארוכים, שבועות בסופו של דבר. כל אינטרקציה שהייתה בין שתיהן גרמה ליותר מחשבות וחרדות לצוץ לה בראש, השיא כמובן בפרק 6 עם הנשיקה ופרק 8 עם שיחת ה"סתם".

היא חשבה שברגע ששמרית תעזוב גם הרגשות האלה יעזבו, שהמחשבות האלה ייפסקו. ההדחקה שלה התחילה והובילה בסופו של דבר לאותם חזיונות בלתי פוסקים של שמרית. גם על זה כתבתי הרבה חחח אבל בקיצור, נועה הבינה שאין מנוס והיא חייבת לדבר עם שמרית.

או לשכב איתה. טומיטו טומאטו.

זה גם מסביר את כל הקטע עם יוגב ביותר בהירות, כאילו זה היה ברור שהיא לא מעוניינת בו בקטע רומנטי, אבל הוא היה שם והוא רצה אותה, ונועה בתמורה רצתה אולי להרגיש... נורמלית?

זאת מילה קשה, אני יודעת, אבל בהקשר של נועה אני חושבת שזה הדבר שהיא צמאה לו יותר מכל: נורמליות. משפחה אוהבת, בית מתפקד, חברים טובים ומישהו להיות איתו. או איתה?

וזאת השאלה שמניעה את נועה בפרק 7. האם איתה זה נכון? לא רק שמרית, אולי כן, אבל גם אולי... פשוט נשים? כל אישה? נועה התחילה לשאול את עצמה שאלות שכל אחד שואל את עצמו מתישהו. את מי אני מוכנה לאהוב?

אפשר לחפור שעות על הפסיכולוגיה של נועה ומה היא באמת רוצה או לא רוצה או חושבת שהיא רוצה וכו' וכו', אבל התשובה הקצרה שנועה הגיעה אליה בסופו של דבר? זה האולי הזה, זאת התשובה שלה, וזה מספיק ברור לה ומפחיד אותה בשביל לדבר עם יוגב על זה. האולי הקטן הזה, הכנראה, העובדה שכשיש ספק אז אין ספק - כל זה מניע אותה לדבר איתו כי היא חייבת לו את האמת.

ונועה בפחד היסטרי, כי אפילו אופציית האולי מזעזעת את העולם הפנימי שלה, אבל באותו זמן היא גם בטוחה בו מספיק בשביל להודות בפני יוגב שהיא... עם נשים.

זאת הפעם הראשונה שנועה אומרת את זה בקול רם, שהיא סוף סוף מבטאת משהו אישי, משהו פנימי. היא בוחרת לחשוף את עצמה בפני מישהו וזה אולי הצעד הכי גדול שנועה עשתה, כי אפילו עם שמרית היא פחדה מלהגיד את המילים האלה בקול.

הקול של נועה נשבר ב"לא?" הקטן הזה, וזה כאילו שכל הפחדים שלה נשברים גם כן. הם מתפרקים, הם לא רלוונטיים יותר.

יוגב, במהלך יוגב-י ביותר, מתחיל לספר בדיחות מיד אחר כך, אולי כמנגנון הגנה? אבל בעיקר כי הוא סחבק על מלא והוא באמת אוהב את נועה, בלי ציניות. הוא אחד האנשים שתמיד היו שם בשבילה ואני באמת כל כך שמחה שהוא הראשון שהיא דיברה איתו על זה.

כמובן ששמרית הייתה עדיפה, אבל בשביל טבילה ראשונה של נועה במי האמת והכנות? אחלה בחירה.

וזהו. הוא העביר נושא. נועה אולי לסבית והכל בסדר, אפשר להמשיך לראות את הסדרות שלהם כמו פעם. העולם ממשיך להסתובב.

הפנים של נועה בפריים האחרון הם הסיבה שאמרתי שיוגב הוא הבחירה הנכונה לצאת מהארון מולו. הקלילות שבה הוא קיבל את זה בזמן שבפנים הלב של נועה היה על 200 קמ"ש, הפחד שהיא אגרה במשך שבועות או חודשים, הכל התמוסס במשפט אחד פשוט.

נועה נתנה לעצמה שנייה להתפרק לפני שהיא ניגבה את הדמעות והצטרפה אליו. עדיין קצת בשוק, עדיין מעכלת, אבל הם עברו הלאה. אחרי שכל החיים היא עבדה קשה בלהסתיר את עצמה מכל מיני סיבות - מישהו מקבל אותה כמות שהיא.

אולי עכשיו היא תקבל גם את עצמה, אולי עכשיו היא תצליח לקחת שליטה אמיתית על המחלקה שלה. העולם פתוח בפניה, הוא לא קרס.

אולי גם עכשיו היא תצליח לסגור מעגל עם שמרית, מי יודע? מה שנועה כן יודעת זה העובדה שזה אפשרי. היא לא חייבת לתת לפחדים לשלוט בה, היא יכולה להתמודד איתם ולהמשיך בחיים.

נועה לומדת על בשרה מה זה לחיות, מה זה לגדול, מה זה לאהוב ולהתפתח ולהיות עצמאית. היא לא צמח מסכן בבית של ההורים שלה, היא אישיות בפני עצמה והיא סוף סוף מגלה את זה.

נשארו לנו 3 פרקים לראות איך נועה תמשיך מפה הלאה ואני לא יכולה לחכות!

אז היום בבוקר עברתי לגור בקומונה, החברים שלי מודאגים מזה שאין לי שום יכולות תכנון זמנים או אפילו הבנה בסיסית של זמן

יו ישרבלר

זוכרים את הפוסט ההוא על גותיקה ארצישראלית? אז זה הקטע, אני לא יודעת להניח לדברים בכלל בקטע אחר אז באלי לכתוב דברים ויש לי קונספטים אבל יש לי גם תירוצים-- אה, דיכאון

הפואנטה היא שבא לי לצרוח על דברים שעוד לא כתבתי כי אני עצלן אז שני הקונספטים שלי הם

א. רוח בלנית שמטבילה א.נשים בכינרת בלילה, כי אני פה בשביל רוחות רפאים וטביעה, זו ✨ האסתטיקה ✨ (ואני מקבלת לעשות רפרנס לרחל המשוררת אתם אל תזה זה אותי כן אורות כזב למה עד מתי)

ב. ילד חדש בקיבוץ עוקב אחרי זקן שמתנהג נורא מוזר עד שהזקן עולה עליו ומספר לו שהוא יהיה חייב לקחת אחריות עכשיו על הסוד של הקיבוץ, ואולי חלק מלקיחת האחריות הזו כוללת להיות קורבן לסוד המדובר באיזשהו שלב מי יודע (הכנס קומנטרי על קיבוצים שמכסים את ישבנם למרות צדק)

ג. מכירים שאתם רוצים להיות אדגר אלן פו ובסוף יוצא לכם רק ה פ לאבקראפט אבל גרסה שלא יודעת לכתוב או לספר סיפורים קיצר הקורונה מופיעה במסיבה גדולה של פוליטיקאים מושחתים לבחירתכם והיא היחידה שעוטה מסיכה וכל חדר במסיבה היא בצבע שונה ו(סתם יש לי רק שני רעיונות כרגע אל תכן אוקיי)

אני אקטלג לעצמי כרפרנס כי עד שכבר כתבתי לפחות משהו עדיף שיהיה לי מקום לשמור את זה אנא עארף

הקטע שכאילו. אני חרא בכתיבה? ואני עוד יותר גרועה באימה ואווירה וזה, אז כאילו אני פוחדת מוות אשכרה להתחיל לכתוב כי אההההה קשה לי אוקיי קשה נכון ואני כאילו. רוצה לכתוב את זה כי הונסטלי הרעיון של אוסף סיפורים קצרים של גותיקה ארצישראלית זה כל מה שיכולתי לבקש בחיים האלו אבל לא ברור לי למה אני גם זו שצריכה ליצר את זה

וואי אם כבר מדברים על דברים שאני רוצה ולא יכול לכתוב, אוסף פואמות שכל אחת מהן קרויה בשם של אוכל שמזעזע כמה הוא לא כשר (חלב חזיר, בשר שפן, קשקשי תנין בחלב, עיני כריש, דברים כאלו) ולקרוא לזה סעודה באלטנוילנד וזה כאילו דבר מגניב ומחאתי וזה על כמה פוליטיקה זה חרא כי אני 0מולאני מסריח אחי אני סתם רוצה לעשות תצוגות אדג'יות של כמה האומנות שלי שוברת מוסכמות ושהחברה מקולקלת ואנא עארף אחי אני על כלום שעות שינה חברים שימו בי סכין

היי! בוקר טוב! שבוע טוב!

בגלל קצת בלגן, אני ה... [תופים תופים]

🎉🎉חשמונאית המחליפה שלך🎉🎉

ממש מצטערת שלא קבלת שום דבר כל השבוע, אבל אני אשתדל לפצות בזמן שנשאר

אני ממש אשמח לשמוע על דברים שאת אוהבת (ספרים/סרטים/מוזיקה/כל דבר בעצם)!

מקווה שיהיה לך יום מקסים ביותר,

החשמונאית 🧙

היי! תודה רבה קודם כל, זה ממש נחמד מצידך!

(מוזר שזה קורה כבר שנה שנייה ברציפות tho, לא יודעת מה הקטע עם זה)

בכל מקרה, כן! תחומי עניין ושיט! אז דבר ראשון- הארי פוטר, דוקטור הו, mlp, ויוטיוברים למיניהם (ג'קספטיקאיי למשל)!

בשנה שעברה הייתי ממש בקטע של good omens, אבל ההייפרפיקסיישן הזאת עברה לי, ואז הגעתי ל-Hermitcraft!! אני התחלתי לצפות ב-18 מתוך 24 החברים הפעילים, אבל קצת התחלתי לאבד את זה בסביבות הזמן שגילו את הבסיס של ה- mycelium resistance, אז כשיהיה לי זמן אני מקווה להשלים!

ההיפרפיקסיישן שבא אחרי זה The Living Tombstone, ספציפית בעקבות האלבום החדש (יחסית) שלהם Zero_One כי אני סאקרית של שירים עם עלילה, השירים Lazy ו-Can't Wait קולעים בול לאיך שהדיכאון שלי עובד (אם זה משפט הגיוני), וגם התחלתי לכתוב ממש אנליזה לאלבום הזה, חילקתי את השירים לקטגוריות וכתבתי על כל אחד מה אני חושבת עליו, וחסרים לי בינתיים רק שלושת השירים מקטגוריה ב', אבל לפני שהספקתי לכתוב עליהם עברתי להייפרפיקסיישן הבא (והנוכחי):

The Mechanisms!

אז כן, השנה יצא לי לפתח... חוש טעם(?) במוזיקה, וכרגע אני מקשיבה ביחד עם חברה שלי (שהיא הכירה לי את הלהקה, היא גילתה אותם בעקבות הפודקאסט the magnus archive) לאלבומים שלהם, וחסר לנו רק את tales to be told vol.2 ו-death to the mechanisms, ואני איכשהו הקשבתי לשירים שלהם כל כך הרבה שאני יודעת יותר שירים בעל פה ממנה😅.. גם ביומיים האחרונים יוצא לנו להסתובב הרבה ביחד ופשוט להקשיב ולשיר שירים ראנדומליים שלהם במגרש חנייה בבית ספר (שהוא גם פנימייה, אז לרוב זה גם בערב אז אשכרה יש זמן), וגיליתי שאני פחות מזייפת ממה שחשבתי? כאילו, היא אומרת שאין לה מושג על זה, אבל שאני לא נשמעת גרוע, אז זה משהו. גם יוצא לנו לחלק תפקידים לשירים שבהם יש כמה אנשים ששרים ביחד, אז חסרים לנו רק שניים כדי לעשות את losing track כמו שצריך, וכבר יש שני אנשים שהתחלנו להשמיע להם את האלבום הראשון וזה נראה שהם דיי מתעניינים בזה!

בהקשר של לימודים גם קורים הרבה דברים (כמו למשל זה שאני פאקינג עומדת לרצוח את המורה שלי לפיזיקה, וגם שהיום המורה למתמטיקה החליט להודיע לנו שיש מבחן ביום חמישי הקרוב, וכו), אבל אני מרגישה שחפרתי מספיק ואני גם צריכה להספיק לנקות את החדר, אז זה אולי יהיה פוסט אחר :)

שוב, תודה רבה על השאלה!!

פרימוורה 17 - צפה לבלתי מצופה

נני חלמה שאם היא לא תשמיע לבנג'י את פרנק אושן בפולקסווגן בבוקר, הוא יחטוף את אם כל הקריזות האדמוניות שלו, ויתחיל לצווח קולות מוטרפים. אח”כ הפרצוף שלו יאדים, דם יתחיל לנזול לו מהאף, הוא יתחיל להתנפח במהירות כמו כרית אויר, בשניות יגדל לממדים עצומים, כך שמה שיתחיל בהאפלתו של בנג'י על כיסא התינוק בפולקסווגן, איכשהו דרך רצועות ה��גורה, יסתיים בניפוץ שמשות ובתאונה נוראה. אבל באמת שאי אפשר להאשים את הבנבוג’י הבד&בוג'י הקטן שלנו, כי האלבום החדש של פרנק אושן מה זה טוב!. וגם מתאים לכל סיטואציה ועשיר בביטים פריכים, כפי שרק אפרו אמריקאיים עם גאד קומפלקס כמו פרנקי שלנו יודעים. שירים שעושים מהלב שלנו טפנד זיתים. פלוס יופי של ליריקס מאמא, פלוס פלואו תזזיתי. מאמא זה לא סתם שבנאדם עושה 700-800 אלף בשנתי. למעשה פרנקי הוא אלוהים מאמא, טוב הוא לא אלוהים, אבל לפעמים נדמה לו שהוא אלוהים, דפקת לנו קטע מאמא, והצבת גבולות זה המוטו החדש שלנו בחיים (!), אז מעכשיו והלאה אין יותר בקבוקים בלילה בנג’י. גמילה. וגם אין יותר פרנק אושן בפולקסווגן. מילה. פאק אושן. דפקת לנו קטע פרנק. שב על גזר פרנק. שב על גזר גמדי פרנקי. אמן מחונן עם קול של מלאך ומוסר עבודה פח. אוף אנחנו אוהבים את המוזיקה שלך כל כך      

A festivus for the rest of us

אז מה בעצם גורם לנו לחזור לפסטיבל הזה שנה אחרי שנה כבר חמש שנים ברציפות?. התשובה המתבקשת והלגמרי מספקת תהיה שמדובר במאורע שקהל היעד האולטימטיבי שלו הם אנשים שמוזיקה יקרה להם עד עמקי נשמתם. במאקרו, אלו כנראה אותם מניעים שמביאים אנשים לחזור שוב ושוב על אותן פעולות שלכאורה מתיימרות לשגר אותם באופן כזה או אחר לתוך ספירה אחרת. מידברן. “השיבה להודו”. אומן. דאע”ש. דיפרנט סטרוקס פור דיפרנט פולקס, תקראו לזה איך שאתם רוצים, העיקרון הוא אותו עיקרון.

בפרימוורה, המעטפת היא תמיד אותה מעטפת (רק הצבעים של הלוגו משתנים מאפור לאפור כהה לסגול לירקרק בהיר); הפארק דל פורום המושלם הוא תמיד אותו מתחם מושלם; הבמות של הייניקן ושל רייבאן ושל פיצ'פורק הן תמיד אותן במות; ריח האצות העולה מן הים הפסטורלי כפרדוקס פנורמי מרהיב להתרחשות המרעישה מסביב, תמיד בנחיריים; הסאונד האודיופילי שאין לו אח ורע שעשה ממני אודיופיל בכל קנה מידה הוא אותו סאונד אודיופילי בן של אלף זונה; הרמקולים מיליון דולר של באוור&ווילקינס במתחם האלקטרוני למשל; גבי רואיז המלהק הראשי של הפסטיבל שמינף את המיוזיק נרדיות המלחיצה שלו למשרה שלעולם תהיה פסגת החלומות של כל מי שחוסה תחת ההגדרה: ”קהל היעד האולטימטיבי של פרימוורה”, מתחילת הפסקה; הבירה בבארים היא תמיד הייניקן (הספונסר הרשמי); האוכל רווי שומן הטראנס בפוד קורט תמיד מחליא, הרגליים הזועקות הצילו בשעות הקטנות של הלילה ימשיכו לזעוק הצילו לא משנה כמה אימונים לקחת עם מאמן פרטי; ולמצוא מונית פנויה שתיקח אותך מהמתחם לעיר זה תמיד עניין בעייתי; הדירות הגנריות של איירבי&בי, אבל התוכן בפרימוורה אף פעם לא באמת אותו תוכן, אפילו שנדמה לך שכבר ראית את כל ההופעות בעולם, הליינאפ אף פעם לא באמת אותו ליינאפ, החוויה אף פעם לא באמת אותה חוויה.

סינקדוכה, מוגווי.

ביום שישי באחת עשרה בבוקר האוויר בברצלונה חם אם כי נעים ונקי ויבש להפליא. זו העונה הזאת בשנה שעל שמה נקרא הפסטיבל (באימא שלך עמית), כשאבקת הפרחים ממלאת את האוויר, ואחוז גבוה מבאי העיר ההיפסטרים מסטולים מגראס משובח, שכידוע יש לו נטייה לשוות ליקיצה הטבעית הקטלנית המושלמת איכות חולמנית, אופורית שכזו. אני בוחר לציין את זה ככל הנראה בגלל שברגעי כתיבת הפסקה, אני יושב ברחבת הבימה בתל אביב ולמעשה מרגיש כאילו נמצא בתוך בית השחי של מישהו. מנשה קדישמן לצורך העניין (ז"ל). אבל באותו בוקר שישי בברצלונה, כשלוקחים בחשבון את אירועי הלילה שעבר, זה הרבה יותר מעוד בוקר אביבי מושלם. רק כמה שעות לפני כן חווינו את מה שמבקרי מוזיקה גוזמאים (כמוני נניח) יכנו “הופעה משנת חיים”- זו של אפקס טווין, שבה כל מה שידעתי על טקסטורה של סאונד ועל ויז'ואלס ועל החיבור בין מלודיה לווידאו קיבל משמעות חדשה. תצוגת תכלית של כל הדוקטרינות שהגאון האירי הזה שולט בהן, על פני מגוון של מקצבים, טמפואים, טונים וטכניקות משחררות דופמין בכמות שלא תבייש גרם של מולי אירופאי הכי טהור שיש. גבישי, קריסטלי, צהבהב, טוב כזה, שאי אפשר להתבלבל לגביו. הכל נראה עכשיו כל כך מעומעם. שברים של אימג'ים, רסיסי צלילים. איך זה שכל כך מתקשה להיזכר בדברים שקרו רק לפני כמה ימים, לפחות משהו?. אני זוכר שבשלב כלשהו במהלך ההופעה נני נגשה אלי בשביל לדווח שאלו חד וחלק הבאסים הכי עמוקים שיצא לה לשמוע בחיים. אני זוכר שאמרתי לה שאלו חד וחלק הבאסים הכי עמוקים שייצא לה לשמוע בחיים. אני זוכר שהיא אמרה “בדוק”. אני זוכר שכל הגוף שלי רטט מהרגליים למעלה, רעידה על אמת לא כמטפורה. אני זוכר אנימציה של הפרצופים הקרייפיים של אפקס משתלטים על עשרות מסכי הלדים שקישטו את הבמה, מה שנראה ביזארי לחלוטין אך בו בעת מותאם אחד לאחד לצלילי מכסחת הדשא על אקסטה שניסרו לנו ת'מח בצורה קשה. אני זוכר שאמרתי לנני שאפקס הוא גאון מטורלל, שזה ידוע, שככזה הוא עושה בנו כרגע מה שבזין שלו, ושלמעשה אנחנו לא יותר ממריונטות ביצירה האור קולית הקטטונית שהוא מנהל פה: “עכשיו בואו תרקדו את הטראק הכי טוב שרקדתם בחיים שלכם, אבל היי זה תענוג שיימשך בערך דקה, טיק טק אני חוזר לטרוף לכם את כל התאים במוח עד הרקה”. אלא שבתוך הטירוף ושיבוש הדעת הכללי, היה איזה היגיון לוגי, היתה שם תמה, הושקעה במופע הזה טריליון מחשבה. זה לא היה ניסוי, זו היתה לחלוטין יצירה.

עשה עמנו צדקה וחסד והושעינו

 (ליינאפ חלש בתחת שלי)

אז מתוך כל זה, התעוררנו בשישי בבוקר להודעת ווטאספ מהחבר שלנו/השותף לסטייה/זה שעושה איתנו את פרימוורה מאז שהתחלנו עם המסורת האהובה. זאת תמונה מדף האנסטגרם של מוגווי. מסתבר שהרכב הפוסט רוק הסקוטי האהוב עלינו כל כך נחת לגמרי במפתיע בעיר ואם לוקחים בחשבון את מתכונת ה“צפה לבלתי מצופה” שהמארגנים החליטו לאמץ השנה, אפשר בהחלט לצפות לקבל אותם כבר הערב להופעה סודית על איזה במה מרוחקת קטנה. גבי רואיז טורף ת'קלפים מה שנקרא. הצפי: התנגשות ליינאפ קשה. על בסיס אותה מתכונת, ערב לפני לכן ארקייד פייר נתנו הופעת שו��ו על במה מאולתרת, אבל בידיעה שבהמשך הפסטיבל צפויה להם הופעה נוספת, העדפנו את ברוקן סוציאל סצין (עם הופעת אורח של אמילי היינס הבלונדה המלאכית ממטריק בביצוע ל"המנון לילדה בת שבע עשרה", מרגש נורא דמעות פיפי). אבל גם אם לא היתה בלו”ז הופעה נוספת של ארקייד פייר הייתי בוחר בברוקן סוציאל סצין. הקיצר, “צפה לבלתי מצופה” כתמה, ואם הייתי קצת ציני וקצת בכיין וקצת מפונק וקצת טרחן,  הייתי מביא גם את הדאון סייד של כל הנרטיב הבורדרלייני הזה ומקדיש פרולוג שלם לביטול דקה 90 של פרנק אושן. פאק אושן!. יא חתיכת דיווה ארורה שכמותך! ניפצת לאשתי את השמשה של הפנטזיה, אתה שרוף אצלנו במשפחה. אוף איך אנחנו אוהבים את המוזיקה שלך. 

מי ייתן והגשרים שאשרוף בחיי יאירו לי את הדרך

כמצופה מהבלתי מצופה, בדיוק בשעה שמונה בערב מי שהיו פעם חמישיית לאדים מגלזגו סקוטלנד ובעקבות הנטישה זה מכבר של אחד הגיטריסטים הפכו לקוורטט (מחוזקת בשני נגנים חדשים ומוכשרים רצח, בעיקר אותו בחור צעיר כריזמטי יפה תואר פה למעלה בתמונה, שלגמרי יודע את העבודה), מתייצבים על במה נידחת בכפר האלקטרוני, שבשביל להגיע אליו אשכרה צריך לחצות גשרים, פלוס לשחרר את ההופעה של שלאק- ודווקא כשכבר נדמה היה שסוף סוף נצליח לתפוס אותם אחרי כל השנים האלה בפסטיבל. כלל אצבע- להקה שהופיעה בפרימוורה בשנה איקס בשום אופן לא תחזור להופיע בפרימוורה של השנה שאחרי. החריג לכלל: שלאק שכבר 15 שנה ברציפות מופיעים בפסטיבל. רקע כללי: אם אינדי זה שוליים (וזה כבר מזמן לא) אז שלאק זה השוליים של השוליים, מהדופן החיצונית שלהם, ההרכב של מפיק האינדי הכי חשוב ככל הנראה מאז ומעולם סטיב אלביני, יוצא ביג בלק, שמי שעוקב אחרי הבלוג הזה כבר היה צריך להכיר את השם שלו ממזמן. המלכוד: תמיד משבצים את שלאק להופעה שמתנגשת חזיתית עם ההופעות הכי אטרקטיביות (לפי סדר כרונולוגי: הברידרס, ניוטרל מילק הוטל, הסטרוקס, רדיוהד) מה שמאלץ אותך לשחרר אותם כאילו בעל כורחך, ובדיוק ככה גם השנה.

“מיי פאדר מיי קינג” קריאה במבטא מזרח אירופאי כבד נשמעת מאחורי. מישהו לא עדכן את הבחור הזה בקהל שמוגווי לא מתכננים לנגן הערב שום דבר מלבד האלבום החדש שלהם בהשמעת בכורה. אף אחד גם לא טרח לדווח על זה לברנש לאורך הסט כולו וכך לאורך כל המופע הוא חוזר על הבקשה הראויה בטירוף שלו שבאותה נשימה היא גם בלתי מתקבלת על הדעת בשום צורה, אפילו קצת חצופה. אבל בכל זאת אפשר למצוא בה משהו סימבולי, בעיקר בגלל שאת הקטע המושלם שהוא דורש ודורש ודורש שוב, במידת נחישות מעוררת התפעלות, הפיק לא אחר מאשר סטיב אלבני, שכאמור נאלצנו לשחרר זו הפעם החמישית ברציפות. אנקדוטה לבנטינית טרחנית: תמיד היה נדמה לי ש’מיי פאדר מיי קינג’ של מוגווי לוקח רפרנסים מתפילת ’אבינו מלכנו’ שכולנו מכירים (עשה עמנו צדקה וחסד, עשה עמנו צדקה וחסד והושעינו), לחן עממי- אין אישוס של זכויות יוצרים- יותר פרימוורה מזה אין. מוגווי, למי שהיה ספק, היו מדהימים. 

פרימוורה סאונד- פסטיבל שעושה כבוד לצד האפל שבך 

הנה כמה רגעי שיא נוספים ככה בזריז: ת’רסטון מור עושה עם גיטרה אקוסטית אחת את מה שארקייד פייר לא יעשו עם 952 כלי נגינה; אלכסיס טיילור (המוח המבריק מאחורי הוט צ’יפ) בכובעו כדיג’יי, מרביץ סט אלקטרוני אינטליגנטי ומעודן בשעת צהריים מוקדמת, שיא החום, וכמה שעות אח"כ מצטרף למין איחוד היסטורי של דיס היט שבו צ'ארלס הייווד הווטרן ואולי אחד הבודדים שהתיאור “בעל קול העורב” יאמר עליו כסופרלטיב, מציב סטנדרט חדש לכל מה שידעתי על השילוב הסימולטני הבלתי אפשרי הזה של תיפוף עם שירה; ברוקן סוציאל סצין זו הלהקה הקנדית הכי טובה בליינאפ (וכן אני זוכר שארקייד פייר שם); המילטון לייטהואזנר הוא הווקליסט הכי טוב בליינאפ (איחוד של הוולקמן מתבקש דחוף); לדף גריפס יש את המתופף הכי טוב בעולם; לדף גריפס יש את הקהל הכי טוב בעולם; מייקל גירה רודה בנגנים של סוואנס מה שמסביר אולי את התפרקות ההרכב הצפויה הבאה עלינו לרעה, עניין שבכל זאת לא מפריע להם לשבור לנו כבר בפעם השלישית בחיים את הצורה; סולנג’ נטולת פליי בק היא פשוט דיווה מהממת מהרמה הכי גבוהה, קצת כמו אחותה ביונסה רק הרבה יותר מגניבה. קילר מייק מראן דה ג'ולז נטולי הפליי בק הוא לבטח הראפר הכי חשוב שיצא מאטלנטה מאז אאוטקסט; פלייניג לוטוס גאון אמיתי מעמיד סט אור קולי מופלא, שאם לא היינו רואים את אפקס טווין לילה לפני כן היה זוכה לקבל ממני הרבה יותר משורה; מיצקי לא באמת מסוגלת להחזיק במה; הקול הבכייני של ג’סטין ורנון מבון איבר בא לנני רע (שוחרר אחרי שני שירים לטובת הוט דוג נורא); וגם אנג'ל אולסן בכלל לא רעה אבל לא משהו שניקח איתנו לארץ בחזרה. כמעט לכל אלה היה איזה משהו לומר על דונלד טרמפ בנימה מעוררת דאגה. באמת מדאיג.        

כי כל פעם שאתה מחייך אתה מזייף, אני מניח שיש לך הכל עכשיו- ארקייד פייר

אחת מתופעות הלוואי של המאה העשרים ואחת שלנו לעניות דעתי, מתבטאת בתשוקה בלתי נשלטת לדווח בכל פורמט אפשרי על כל תענוג שאתה חווה בכל זמן נתון לכל מי שאתה אוהב או שונא או לא מכיר בכלל. ראשי התיבות פומו זו התגובה שחוזרת על עצמה הכי הרבה פעמים בקבוצת הווטאספ שלנו בחבורה. כולנו סובלים מזה וכולנו ממשיכים לייצר עוד ועוד מזה בכמויות. לכל אחד יש את סיטואציית החיים שלו שבה זה באמת מוצדק. אצלי זה פרימוורה. אני מניח שבגלל זה כתבתי את מה שכתבתי ושבגלל זה גם העליתי לאינסטגרם סלפי שלנו בדמות בני אדם מאושרים ושבגלל זה כנראה אמשיך להגיע לפסטיבל הזה עוד המון שנים- פשוט עלול למות מפומו אם אשאר בארץ. ובקשר לארקייד פייר, למשך סופ"ש אחד בברצלונה, ארוך וגדוש אירועים, לא היה בחיוך שלנו שום דבר מזויף. נתראה בשנה הבאה.      

הנשיקה עם יוגב?? הפלאשבאק לשמרית??

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אני-

קודם כל! קודם כל! השוט של נועה כשטולי וצימר מוציאות אותה בכוח מהמשרד והיא הולכת לבד בבסיס, זה כאילו אחד לאחד ההרגשה מפרק 6 שהיא מסתובבת לבד עד שקוראים לה לגשת לשק"ם. אני אשכרה חשבתי שהיא תלך לשבת על הגג של השק"ם וזאת תהיה כאילו השוואה לפרק 6 ולבדידות שלה, רק שהפעם היא בלי שמרית שם.

זאת המחשבה שעברה לי בראש. כאילו.

עונה 1 פרק 6:

עונה 2 פרק 4:

אותם צבעים כאלה, הגוונים הצהובים. פשוט זה הרגיש שעטרה בכוונה בחרה את האווירה הזאת.

אבל אז נועה הגיעה לחמ"ל וליוגב וזה היה כזה חמוד! כי הוא חבר שלה, והיא לא לבד. המחלקה שלה מתפרקת, צליל שונאת אותה, צימר הפכה לשפוטה של טולי, ומייקי... היא עושה לו את מה שהיא עשתה לערבה רק כדי להתנקם בטולי. איכשהו. בכל מקרה, נועה בודדה ברמות והיא מרגישה שהכל מתפרק לה - אבל יש לה את סחבק! היחיד שהיה בשבילה בפרק הזה! היחיד שאשכרה הקשיב לבעיות שלה ועזר לה לפתור אותן!

וכל המחמאות שהוא הביא לה! והחיוך הקטן שלה כשהיא הרגישה שמישהו מקבל אותה!

אבל אז הווייב השתנה לגמרי. אני אשכרה הרגשתי את זה בהילוך איטי, לחשתי לעצמי "לא... לא לא לא, זה לא קורה-" אבל יוגב המשיך להתקרב לנועה. היא ישבה שם, לא זזה, בטח גם היא צפתה בזה בהילוך איטי משלה.

ואז יוגב נישק אותה ולא יכולתי שלא לחשוב על הנשיקה שלה עם שמרית. גם שם היא קפאה במקום, מחכה לשפתייה של ��מרית. עינייה נעצמות שנייה לפני שהש��תיים יוצרות מגע והן נשארות עצומות לכל אורכה של הנשיקה. שמרית מנשקת אותה ולרגע אחד היא עוד עומדת קפואה-- עד שהיא מנשקת בחזרה. נועה מנשקת אותה בחזרה ולרגע העולם עוצר מלכת.

אבל את יוגב היא לא נישקה בחזרה. הם נפרדים אחרי שנייה ועינייה של נועה נפתחות.

ואת מי היא פאקינג רואה!

באותו רגע גם נועה וגם אני הפסקנו לנשום.

ואז הכל התחבר לי. לא סתם היו לי הרגשות לפלאשבקים של פרק 6, לא סתם המוח שלי יצר השוואות בין הנשיקות. הכל התנקז לרגע הזה.

נועה עדיין לא שיחררה משמרית! כמו שרק לפני איזה חודש חשבתי שזהו, עונה חדשה - מחזור חדש. עוברים הלאה. מתקדמים. נועה נפרדה משמרית, אין יותר במה להתעסק.

אבל כמה שטעיתי. כמה שנועה טעתה גם כן.

כי היא לא באמת נפרדה משמרית, עדיין לא הייתה סגירת מעגל כמו שנועה צריכה. נועה ברחה מהנשיקה, ברחה משמרית. היא התעלמה ממנה רוב פרק 8 עד שהיא הסכימה לדבר איתה - וגם אז הדברים יצאו עקומים לגמרי. שמרית לא הבינה שהיא פוגעת בנועה, ונועה כתגובה... נתנה לה לעשות פק"לים בסצנה שהיא פשוט קשה לצפייה. ואז בפרק 9 שמרית נוקמת בנועה בצורה שהכי תכאב לה, ושוב יוצא שהן לא מתקשרות.

פרק 10 זה כבר הסוף. יש סוג של התנצלות, שוב בצורה עקומה לחלוטין כיאה לשתיהן. ואז שמרית עולה על האוטובוס והכל נגמר.

רק שלא, כי עכשיו נועה מדמיינת אותה.

וכאילו לבחור ביוגב כטריגר לחזיונות? מושלם. יוגב ששכב עם שמרית וגרם להתדרדרות של נועה במובן מסויים - הוא זה שמחייה את שמרית אצלה.

פאקינג פואטי!

בכל מקרה, נועה קמה והולכת. ממציאה תירוץ שצריכים אותה במחלקה או משהו. ושוב, ההבדל בין הבריחה המבוהלת של נועה בפרק 6 אחרי הנשיקה עם שמרית לפרק הזה. פה נועה קמה, בסוג של קור רוח שלא חשבתי שיקרה, והיא הולכת. הכחשה אולי? או שתהיה לנו הצתה מאוחרת?

אבל אז מתחיל הקטע שהוא ממש הדובדבן שעל קצפת הכאב שלי: eyes on the prize מתנגן לו ברקע כשנועה יוצאת מהחמ"ל, מנסה להבין מה לעזאזל עובר עליה.

אם נחזור לפרק 8, זה השיר שליווה את נועה במהלכו. זה השיר שהתנגן כשנועה ניסתה איכשהו להעמיד מסדר ולהתמודד עם המחלקה שלה ועם שמרית-- והם בחרו שדווקא הוא יתנגן ברגע הזה.

זאת לא רק האמביציה של נועה שעוברת לנו דרך השיר הזה, אלה גם ההשלכות של מעשיה באותו פרק. זה השיר שמתנגן שנייה אחרי סצנת הפק"לים כאילו, איזו בחירה מטורפת זה להחזיר אותו.

ההשלכות של מה שהיא עשתה לשמרית סוף סוף מגיעים לראש של נועה. נועה שהשפילה חיילת מול כולם, נועה שסרבה להתנצל, נועה שלא הבינה עד הסוף מה קורה כשפוגעים במישהו שאוהבים.

וכל זה מגיע אליה בדמותה של שמרית בראשה.

ועוד שמרית של פרק 6, שמרית עם המגבת. שמרית שפתחה את ליבה, שסיפרה לנועה את הדברים שהכי כואבים לה. שמרית שנישקה אותה בשק"ם ליד המדרגות. שמרית שהיא נישקה בחזרה, שמרית של לפני המעשים שלה.

נועה מאבדת שליטה במחלקה כמו שהיא איבדה שליטה אז במסדר של פרק 8, ושמרית נמצאת שם במוחה להזכיר לה מה יכול לקרות כשמאבדים שליטה.

האם נועה תנסה להדחיק את הכל ולהראות לעולם שהיא סבבה לגמרי וששום דבר לא קורה לה בראש והיא באמת הכי בסדר שאפשר והיא הולכת להוכיח את זה לכולם באיזה מעשה דבילי? 99% שזה מה שיקרה בפרקים הבאים, כן.

אבל עד אז... וואו. איזו סצנת סיום!

נראה לך שיהיה בין טולי לצימר משהו? ממש קיבלתי וויבים חזקים הפרק של יכול להיות ביניהן משהו

וואו כל כך.

כבר סוג של הרגשתי את זה פרק קודם, כשטולי עישנה עם צימר על המדרגות. היה נדמה שהיא מעשנת העיקר להתקרב לצימר, כמו גם הקטע עם המדביר שהיא אירגנה מהר. זה כאילו שהיא רוצה להלהיב את צימר? להתחבב עליה כזה?

השאלה אם זה נטו כדי להפוך אותה למפקדת נורמלית או שיש משהו מעבר?

אני תמיד אמרתי ואמשיך לומר: לצימר מגיעה בת זוג!!! אבל משהו בטולי מרגיש לי מזוייף, כאילו הפחד שלי זה שהיא תשחק בלב של צימר העיקר להעביר את הפיילוט הדפוק שלה.

וגם סליחה מה זה היה הקטע הדפוק הזה עם השעות ביציאה?? ככה לשחק בצימר??

וואו ונועה כפרה שלי!! היא מנסה לשמור על המחלקה שלה!!! ערבה עזבה וספיר עזבה, צימר פתאום מתקרבת לטולי. מי נישאר לה? צליל ומייקי?

וגם הסצנה עם הדרגות!!! היא ניסתה להפתיע את צימר ולשמח אותה!!! היא רצתה לשים לה את הפאקינג דרגות!!! נועה רצתה לקדם אותה, לא רק בקטע המקצועי, גם בקטע החברי. כאילו להפוך אותה לספיר שהיא צריכה לידה. נועה רוצה את החברה של צימר, היא גם רמזה לזה בנאום הקצר שהיא נתנה לה!!

אבל צימר סירבה. היא רוצה להשתחרר בשקט. ואז היא קמה וחבשה את כובע הטמבל שטולי חילקה לכולם.

היה אפשר לשמוע את הלב של נועה נשבר. המחלקה מתפרקת לה מול העיניים וזה כל כך שובר אותי, כי אתם זוכרים איך נגמרה העונה הקודמת? כולן יושבות במשרד של נועה, אוכלות טוסט פיזורים (חוץ מנועה!!! למה את גם לא משתתפת!!!) ונועה מחייכת לעצמה. זאת המחלקה שלה. החברות שלה.

אני סוטה מהנושא חחח אבל כאילו כואב לי לחשוב שצימר תלך פתאום שבי אחרי טולי בזמן שנועה זקוקה לחברה בהול. לא כאילו בקטע רומנטי, נועה צריכה חברים ואנשים שיעטפו אותה והיא אשכרה הושיטה יד לצימר אבל היא לא הייתה מעוניינת.

אז האם אני חושבת שיהיה משהו בין צימר לטולי? סוג של. זה מרגיש כאילו לשם זה הולך ואני מפחדת שלצימר ישבר הלב, כי גם ככה נפשית היא גמורה.

וטולי? נראה לי שהיא יודעת בדיוק מה שהיא עושה, שזה גם מפחיד אותי חחח אין פה שום דבר תמים מהכיוון שלה, לפחות ככה זה מרגיש בינתיים. אז באמת שאין לי מושג לאן הדינמיקה הזאת תלך.

נועה פשוט מסכנה. בכללי מרגיש לי שמנצלים את חוסר ההבנה שלה בקריאת סיטואציות חברתיות, וספיר והצוות הן סוג של עמוד תווך כזה. היה לי ממש קשה לצפות במב״סית מתעלמת מנועה כשנועה רוצה לשאול שאלה, או את האפי ההיא מנצלת אותה לגבי הרבעוש. במבט לאחור לעונה 1- כן, זה לא היה אידאלי כל כך איך שנועה נהפכה להיות מ״מ, אבל נראה שרק ספיר הייתה שם בשבילה. לצימר לא אכפת מספיק, צליל (?) עם החלום שלה לצאת לבה״ד 1 וקצונה, וערבה השתחררה על נפשי….

הן כן מגובשות יותר, ראו את זה גם במשחק הכדורשת. אבל כמה מגובשות אפשר להיות כשעדיין לכל אחת יש את הפינה שלה? שלכל אחת יש שאיפות אחרות?

נועה זאת נועה. למרות שהיא מנסה להיות פתוחה יותר היא עדיין... נועה. אפי ודורין 100% מנצלות אותה וזה כל כך הרגיז אותי. הסצנה של אפי ונועה בחדר השירותים אשכרה הרגיש לי כאילו משחדים ילדה בסוכריה בתמורה לכל הכסף שיש לה בארנק, כאילו זה ממש ניצול של חוסר המודעות שלה.

וכאילו, נועה הסכימה למשחק מלכתחילה בגלל שהיא ראתה שהצוות שלה רוצה את זה, לצימר כבר יצא ריר מהפה כשהיא שמעה שהפרס זה רבעוש. היא כן הבינה את גודל הפרס וכמה שהוא חשוב! רק הקטע הזה היה שווה הכל. הילדה שלי גדלה. 😢

ובכל זאת היא מכרה אותו בשביל האחיין של המב"סית כי לדעתה הפאייוף יהיה גדול יותר. שזה לגיטימי, כי תכל'ס זה מה שאפי רצתה. היא רצתה את הצ'ופר כי היא ידעה שלטווח הארוך אם היא תצליח בגיזרה הזאת - המוניטין של המחלקה יעלה וכולם ירוויחו מזה! זה גם מה שהבנות הכניסו לה לראש, לשנות את הדיבור שיש על המחלקה.

רק שהיא עשתה את זה טיפה עקום. כפרה שלי.

צימר וצליל, כמו שיוגב הסביר בחינניות, שייכות לקבוצות ספציפיות: צימר רוצה להשתחרר וצליל רוצה קצונה. כמה אכפת להן מנועה? רק בקטע המנהלתי זה נדמה. שנועה לא תעשה בעיות לצימר לפני השחרור ושהיא תמליץ על צליל לקצונה בזמן. השותפה היחידה של נועה הייתה ספיר, ועכשיו היא הולכת לעזוב. נועה צריכה את העמוד הזה שהיא ספיר ובמקום זה היא תקבל את טולי.

ממה שהספקנו לראות על טולי, יותר אכפת לה מהשורה התחתונה מאשר הדרך שעוברים כדי להגיע אליה. היא רוצה שהמחלקה של נועה תצליח אז היא תעשה הכל בשביל זה, לטובתם כמובן בטח, אז מה אם היא תסרס כל טיפת רצון של נועה.

ראיתם איך נועה ניסתה להגיד לה שהצוות שלה בחר במירן? הדעה של הבנות כל כך חשובה לה! היא רצתה לשמח אותן! אבל נועה זאת נועה כאמור, וכשמגיעה קצינה בכירה ממנה היא משתתקת ומקבלת כל מרות.

אז במקום העמוד היציב שספיר הייתה, נועה הולכת לקבל ערסל דקיק ואלוהים יודע איך היא תצליח להישען עליו מבלי ליפול.

והמבס"ית? גם היא רוצה להשתחרר בוודאות חחח אבל ברצינות היא קיבלה את נועה לתפקיד, היא נתקעה איתה, אז תתמודדי גברת. כל עוד היא תמשיך להתעלם מנועה ככה נועה תרצה יותר להוכיח את עצמה מה שיוביל ליותר טעויות כי מי יעצור אותה עכשיו? לאף אחד לא יהיה אכפת.

איזה בלאגן. 😩

השמינייה rapid fire question ענינה

▪︎ ניצן- כן לא ולמה?

▪︎ מי הדמות שהכי אהבת?

▪︎ הריבוט הכושל של השמינייה והריבוט הבא המתקרב של השמינייה - מה דעתך?

▪︎ "וואו אדם אתה ממש מבריק אולי תלך לעבוד בתור חומר ניקוי."- ניני דביר האייקון ✌

מישהו מעוניין בהוט טייקס שלי על השמינייה? יאללה מגניב חח

• טוב, לגבי ניצן זה טיפל'ה מסובך, שילוב של כן ולא. בילדותי לא סבלתי אותה, היא הרגישה לי תחליף לאיה, מישהי שרק נדחפת, לא קשורה לחבורה המקורית. אח"כ המציאו לה עלילה שכאילו "תאשר" את הצטרפותה, שמגיע לה להיות חלק, שאבא שלה גם קשור לכל הקטע של הלמדא... כן, העלילות היו פסיכיות חח אבל התירוצים שהביאו כדי "להכשיר" את ניצן עיצבנו אותי. גם מעולם לא שיחררתי מההרגשה שהיא רק רוצה לנצל את דגנית, אפילו אם היא כיפרה על הכל ועזרה להציל אותה בסוף. והכי חשוב?? היא גנבה לאיה את אדם, דבר שבתור ילדה היה פשע שלא יסלח חח אבל מה אני אעשה, חצי מהעלילה של הסדרה הייתה קשורה רק לזוגות אז נשאבתי למלחמות שיפים.

עכשיו כל זה היה הלמה לא חח ובלי עין הרע יש לי הרבה טיעונים ללמה לא, אבל אז מגיע החלק של הכן, שהגיע הרבה הרבה יותר מאוחר, כי בדיעבד? היא כן הייתה מגניבה, קווי העלילה שלה היו הכי "בשריים" ואולי בגלל זה קינאתי שהיא קיבלה אותם. כמה שהילדה הזאת עברה, עזבו את העונות החדשות שהגיעו שנים אחר כך והרסו את כל הדמויות - הפיתוח של ניצן בתור דמות היה הכי מלא והכי rewarding בסוף. אבל גיורא חמיצר חרא של בן אדם, ותסלחו לי כל אוהביו, כי כל ההתעסקות בזוגות ומערכות יחסים גרמו לרוב הציבור הצעיר (כמוני) לשנוא דמות שתכל'ס לא עשתה כלום - רוב השנאה אליה הגיעה רק מעצם קיומה בעולם של השמינייה.

שורה תחתונה? למדתי לאהוב את ניצן של הסדרה המקורית, מה שעשו לה אחר כך לא נחשב. אבל אני עדיין מבינה את אלה שממשיכים לשנוא אותה, כי פשוט כל ההתנהלות סביבה הייתה רעילה. השיא של הסדרה היה בתקופה רעה לנשים במדיה, בעיקר למישהי שנתפסה כ"מחליפה" כמו שהזכרתי. ובכלל, לא ידעו איך לאכול דמויות עם קונפליקטים.

אז אני אשאר עם תשובה שהיא גם וגם חח

• הדמות שהכי אהבתי זאת איה, כפרה שלי!!! גם זאת הסיבה שבאמת שנאתי את ניצן בתקופה שהסדרה שודרה, כי זה הצטייר שכאילו איה נזרקת במדבר והנה המחליפה שלה הגיעה! אה והיא תקבל את חדר השינה שלה וגם את בן הזוג! או שחמיצר רצה שישנאו את ניצן או שלא היה לו מושג שדבר יוביל לדבר, בכל מקרה חרא התנהלות. אבל עזבו את ניצן, נדבר על איה חח כי באמת כל כך התחברתי אליה בתקופה הזאת. היא אהבה לקרוא ספרים ובעיקר את הארי פוטר!!! הייתי הבת היחידה בכיתה שאהבה את הספרים האלה אז כאילו הקשר המדומיין שלי עם איה רק התגבר חח ובכלל הילי כזאת חמודה היה לי קראש עליה עוד לפני שידעתי מה זה אומר חחח

• הריבוט הכושל מכונה כך מסיבה טובה, נגיד ככה. עזבו שעברו שנים, תמיד אפשר לחדש סדרות, אבל איכשהו העלילות היו הרבה יותר מוזרות וגם פתאום החבר'ה החדשים קיבלו כוחות על? מה שאהבתי בשמינייה זה המדע, אפילו אם הוא היה מוזר, אבל היה "תירוץ" לעלילות. מאיפה יש להם כוחות על?? מה הקשר?? הייתי צריכה לרענן את הזכרון לגבי העלילה של העונות האלה והיא באמת הייתה על הפנים. כמה דמויות מתו, כמה נרצחו, כמה התהפכו והפכו לרשעים, כאילו מה הקשר?? למה להפוך את דורי לרשע??? למה לרצוח דמויות רק כי השחקנים לא רצו לקחת חלק בריבוט?? אין עוד רעיונות לקווי עלילה אחרים???? אני זוכרת שראיתי אולי..... 15 פרקים בזמנו? מזל שנטשתי את הספינה הזאת בזמן. אני רק מודה להם שהם גילו לנו את נועם לוגסי ודין מירושניקוב. אה, וגם נועה קולר שיחקה שם מסתבר? קטע.

לגבי הריבוט הצפוי בטיקטוק - מה אומרים? לא אומרים. יש לגיורא חמיצר איזו ונדטה אישית נגד הציבור או משהו. עזבו, פשוט צריך להתעלם מהחרא הזה בתקווה שזה יקרוס ויעלם.

• היו לסדרה הזאת כל כך הרבה רגעים אייקונים חחח אבל בשבילי האייקון הגדול ביותר זאת רוחל'ה והקקטוסים האהובים שלה. מיקי קם אדירה בכל דבר שהיא עושה, אני חולה עליה.

תודה רבה על השאלות!! העברתי כמה שעות טובות איתן חחח גם איזה פרץ נוסטלגיה זה הביא לי. השמינייה באמת הייתה פורצת דרך, כאילו אחרי שנים שילדי ישראל גדלו על סדרות מיובאות פתאום היה לנו משהו מקומי. אני עדיין זוכרת את ההיסטריה סביב הסדרה, זה שהיא הייתה רק לילדי הוט הוסיפה להייפ הזה חח אשכרה כולם נפגשו אחה"צ אצל חברים עם כבלים כדי לצפות בעוד איזו עלילה פסיכית. היה שווה כל רגע.

אני לא חושבת שצימר וטולי הן כמו ליה ואוריין גם אם הספינה טובעת עכשיו כמו שנראה מהפרק האחרון.

עד כמה שהתבאסתי על צימר אני יכולה לפחות להבין איך זה נראה מהצד שלה: היא מקבלת עידוד מהקצינה החדשה, סוף סוף היא מרגישה שרואים אותה, ואז טולי אומרת לה שהם לא יכולים להציג את הרעיון של ההילטונים (תזכורת שצימר הציעה את זה כפתרון לבעיות תחזוקה במגורי המפקדות) כי זה לא הזמן, וכשזה מתחבר להצהרות של טולי על איך היא לגמרי מתכוונת להגיע רחוק... מהצד של צימר זה לגמרי נראה כאילו טולי נתנה לה תקוות שווא ואז ויתרה עליה ברגע שזה לא קידם אותה באופן אישי. מן הסתם זה לא מה שבאמת קורה!!!! וזה מה שעצוב

לעומת זאת עם ליה ואוריין היה לנו בהתחלה "אוריין בוגדת בליה?" ואז ליה הייתה מתוסכלת והלכה להיות עם אמיל ובאמת בגדה באוריין, ואז אוריין חזרה רק כדי לגלות שליה בגדה בה ולהגיד "לא באמת בגדתי עבדו עלייך" וללכת הביתה כועסת, שזה פשוט... אוי לאאאא צעירים חרמנים הם חרמניםםם. וגם חלילה שהפרק שבא לדבר על פוסט טראומה יהיה ממוקד בנושא ולא ידבר על המשבר בזוגיות של דמויות אחרות

אני לא חושבת שאי פעם השוותי בין הזוגות? תקנו אותי אם אני טועה חח אבל כאילו כן זכור לי שדיברתי על ליה ואוריין בהשוואה לייצוג להטב"י נשי בטלוויזיה ש... כמעט ולא קיים כוסאומו.

העונה הראשונה של תאג"ד הייתה, יחסית, טובה בכל הקטע של הנראות ובניית הדמות של ליה בעיקר. עבר זמן מאז שראיתי את העונה אבל כן זכור לי שממש נהנתי מהמסע של ליה לקבלה עצמית, וזה כן הזכיר לי קצת את המסע של נועה אל אותה קבלה. הדרכים היו שונות וגם התוצאות, אבל יש לנו פה שני סיפורים על זהות מינית והתנסויות שהם לא קלאסיים למה שהדור שלי לפחות ראה במאות סרטים וסדרות. אז מהזווית הזאת אני כן אהבתי את הסיפור של ליה ואוריין.

אבל רק בעונה הראשונה כי השנייה הייתה זבל.

בכל מקרה, נעבור לצימר וטולי חחח ברור שהמורכבות שלהן גדולה מהשטות של ליה ואוריין בעונה השנייה. יש אלמנטים של פחד, כן, חרדות נטישה (ליה וצימר הן כמעט אותה דמות בקטע הזה) אבל תאג"ד באמת חירבו את הזוג הזה סתם בשביל עוד דרמה. עד מתי?? 😩

צימר מחפשת שותפה, זאת נראה לי המילה הכי טובה לתאר את זה. היא רוצה מישהי שתתמוך בה, שתחזיק אותה, שתחלוק איתה את אותו הראש. אבל מה לעשות שלטולי יש ראש משלה ושאיפות משלה ולצימר קשה לקבל את זה.

אני לא יודעת אם צימר מחפשת אהבה או פשוט משהו... קל. עם הליבי הזאת זה קל, זה נוח, היא מעריצה את האדמה שצימר הולכת עליה. עם טולי יש מורכבויות שקשה לצימר לקבל. תקראו לזה חרדות נטישה, סבבה. מספיק שיש קושי קטן אחד וצימר מעדיפה לחתוך מאשר להתמודד עם ההשלכות, שהן לאו דווקא שליליות! אבל היא לא רוצה בכלל להיכנס לזה, לא בא לחכות ולראות מה תהיה התוצאה.

ליה גם ככה. היא מעדיפה לקחת את המושכות לידיים שלה ולקבוע לעצמה את הנרטיב. אוריין אולי בוגדת בי? זין אני אחכה לשמוע את התגובה שלה, אני אעשה מה שבא לי.

ההבדל בין הזוגות זה רמות הדרמה. תאג"ד בכללי תמיד הייתה אובר דרמתית וזה גבל באבסורד. עם צימר וטולי זה מרגיש... טבעי? כאילו אם כמה שצימר התנהגה מגעיל - זה מרגיש כמו כחלק מהאופי שלה. לא יודעת איך להסביר את זה. כאילו אני רואה מאיפה צימר באה, כמו שאמרת אמנון, זה דפוק אבל אני מבינה את המחשבות של צימר.

את העונה השנייה של התאג"ד לא הבנתי בכלל, הכל היה... אשכרה אבסורדי. הרסו עלילות, הרסו דמויות. היו רגעים יפים אבל באיזה מחיר??

גם הסצנה האחרונה של צימר וטולי הייתה מקסימה. צימר הבינה שהיא התנהגה מגעיל, שיש בעולם הזה מורכבויות, שטולי נמצאת בתחתית של החיים שלה כרגע. אז היא שלחה לה תמונה מצחיקה. אחרי כל ההודעות של טולי שמחפשות אותה פתאום הופיעה הודעה חדשה מצימר וזה אשכרה גרם לטולי לצחוק. זאת הייתה הסליחה של צימר, או הדבר הכי קרוב לסליחה שהיא יכולה להוציא, ובינתיים זה מספיק.

ליה ואוריין מצד שני... לא בא לי לגעת בזה האמת. העונה השנייה הייתה הזויה, כאב לי פיזית לראות מה ליה עוברת. גם הסצנה עם החיילת הזאת מהאו"ם... לא. פשוט לא. שירה אחת השחקניות הטובות בתעשייה והמשחק באותה סצנה הייתה אשכרה כמו שיעור במשחק, אבל באמת שלא בא לי לדבר על זה.

בכל מקרה יש כן נקודות דמיון בין הזוגות, או לפחות בין צימר וליה, אבל זהו. וגם חס וחלילה שלא נקבל עוד נקודות דמיון אני אתבע את התאגיד. אני כן בעד לדבר על חרדות הנטישה של צימר/ליה כי זה הדבר שמגדיר את שתיהן, אבל שוב כאילו... זהו חחח זה כל הדמיון.

דברים טובים שקרו בעונה השנייה של התאג"ד ומתקשרים לי למפקדת: דור הררי והעובדה ששירה נאור נישקה את אמיר ח'ורי שהוא אקס של אלונה סער, וכשהבנתי את הקשר הזה כשצפיתי במפקדת צרחתי כי התעשייה הזאת קטנה פיצוצים.