#וגם פחד עמוק
Text
עומדת לקנות כמה חבילות גומי, מי רוצה?
#הבלוקליסט גרמה לי להרגיש גם חופש#עכשיו אני יכולה לפרסם מה שפאקינג בא לי כי הנאצים ועוזריהם לא יראו את זה ולא יבואו אחריי#וגם פחד עמוק#למה הם חושבים שזה פאקינג בסדר לעשות רשימה של יהודים של ישראלים של מי שמאמינים שהעם היהודי צריך להתקיים בשלווה#עברית
23 notes
·
View notes
Text
קָאל פקח את עיניו וראה מולו קירות חלקים בצבע אפור כהה. הוא הבין מיד שמשהו לא בסדר. על הקירות נראה הסמל "Rainbow Factory inc." אז, כבר היה מובן מאליו בשבילו שהוא הסתבך.
כשחזר לעצמו, הוא שם לב לעוד כמה בני נוער סביבו.
– תראו, הבחור החדש התעורר.
נערה שישבה על יד הקיר הנגדי הפנתה אליו את תשומת ליבם של האחרים. השיער שלה היה חום, ארוך, כמה קווצות שיער היו אסופות לראסטות עם חוטים צבעוניים. העיניים החומות הסתכלו ממש לתוך הנשמה שלו. הציפורניים שלה היו צבועות בכמה צבעים בולטים, היא לבשה חולצה אפורה עם ציטוט של זמר רוק ידוע, שסיכה עם לוגו של להקה לא מוכרת הייתה מחוברת אליה, ומכנסי ג'ינס קרועים בצבע שחור. היא נעלה מגפונים אפורים.
נראה שהיה לה עגיל בשפה התחתונה מצד שמאל, אבל כרגע הוא לא נמצא שם כבר זמן די רב. בחלק העליון של האוזן שלה היו שלושה עגילי טבעת כסופים.
– ברוך הבא.
בחור עם שיער צבוע לכחול ניגש אליו. כבר היה אפשר לראות את הצבע השחור הטבעי שלו מבצבץ על השורשים. הוא היה לבוש בצורה די רגילה - פוטר אפור עם ציור, וג'ינס. הוא נעל אולסטארס אדומות שנראה שכבר ראו כמה זוועות בחיים. היה עגיל בתנוך אוזן אחת שלו. העגיל היה בצורת כוכב זהוב.
– אני רָאיֶין.
הוא הושיט לו את היד שלו.
– קאל.
הוא לחץ אותה וקם בהחלטה להכיר את שאר ה"מקומיים".
קצת רחוק יותר ישבו עוד שניים. בחור שנראה די גבוה ממבט ראשון, לבוש כולו שחור. השיער הכהה הדי ארוך שלו היה אסוף לקוקו והוא ענד עדשות בצבע ספיר. לפעמים דעתו הוסחה מהשיחה שהוא היה שקוע בה והסתכל על קאל במבט שנראה כמעט כאילו הוא מוכן להרוג אותו. הוא דיבר עם נערה בעלת שיער צבוע בכמה צבעים בולטים. היה מפחיד אפילו רק לנסות לחשוב כמה זמן לקח להגיע לתוצאה הזו. התלתלים הכהים של קווצות השיער היחידות שנשארו בצבע המקורי שלהן, שכבו על המצח שלה והקצוות הלבנים היו מסודרים הצידה. העיניים שלה היו בצבע כחול.
– קוראים לי סְקָיי.
הנערה שממול הציגה את עצמה.
– השניים ששָם אלו אֶמְבֶּר וקֶייד.
היא הצביעה על השניים שדיברו בפינה.
– וזה ששָם, זה אָייזֶק.
היא הנהנה לכיוון הבחור השקט, שגם ישב מרוחק מכולם. בחור רגיל לגמרי, לבוש ג'ינס וסוודר דק בצבע זית. הוא ענד משקפיים, השיער הבהיר שלו היה מסודר בתסרוקת קיפוד. הוא נראה כאילו הוא הרגיש לא בנוח. קאל פחד לתאר לעצמו מה הביא אותו למצב הזה.
כולם נראו בערך בגילו של קאל. גם הוא עצמו לא היה שונה מהם בהרבה, כמו גם כל מי שאי פעם הגיע לשם. היה לו שיער חום באורך קצת נמוך יותר מקארה, היו לו עיניים ירוקות. סגנון הלבוש שלו דמה את של סקיי.
– הסתבכתי…
הוא נאנח בייאוש. הוא ידע שהמעשים שלו יביאו לעונש, אבל אפילו לא חשב שיזרק מהר כל כך לשפל המדרגה. קְלָאוּדְסדֶייל נראה כמקום מושלם. אבל רק מהסיבה שהאזרחים שומרי החוק מפחדים מאוכפי החוקים. העונשים שנקבעו לאלה שמפרים את מנוחתם של התושבים, כולם היו קשים, אבל העונש שנקבע לאלה שהפרו את החוק בצורה משמעותית, חיכה העונש הנורא מכל. המון אגדות הסתובבו סביב "מפעל הקשת בענן". כל קלאודסדייל ידעה שמי שהגיע לשם לעולם לא חוזר, ואף אחד לא יודע מה באמת קורה שם. הדבר היחיד שהיה ידוע הוא שלרוב, כמה ימים אחרי שמישהו נתפס, הופיעה בשמיים קשת. כך ניתן לעונש הזה השם "מחירה של הקשת בענן."
קאל טבע עמוק במחשבות על הגורל הבלתי נמנע שלו, ומצא את עצמו בוהה בצד הרחוק יותר של החדר. ליד הקיר המרוחק ביותר ממנו היו מונחים על הרצפה תליונים, צמידים, טבעות, עגילים, אפילו כמה חולצות, כמה זוגות נעליים ומשקפיים. הוא תהה מה זה היה יכול להביע.
– אלה החפצים של אלה שנהרגו.
סקיי הסבירה, מתיישבת לידו.
– כל אחד שיוצא לאתגרים משאיר כאן משהו מהדברים שלו, כדי שאם הוא לא יחזור, האחרים יוכלו לכבד את זכרו.
– אתגרים?
קאל תהה בקול. הוא מעולם לא שמע את החלק הזה בסיפור.
– סוג של סלקציה. החזקים יותר שורדים לעוד זמן מה, ואלה החלשים יותר…
– הורגים אותם?
סקיי העדיפה לשתוק ורק הנהנה.
– ואלה שנשארו חיים נשארים לסבול ולראות איך החברים שלהם מתים… ארבעה מתו מול העיניים שלי.
היא סיימה את המחשבה שלה.
נפל שקט.
– מי מכם נמצא כאן הכי הרבה?
הוא החליט להתעניין.
– לא קשה לנחש.
– קייד?
קאל ניחש.
– כן. הוא מספר שזמן לא רב אחרי שהוא הגיע לכאן, הביאו את אייזק. שניהם שורדים כאן כבר כמה חודשים.
אייזק לא נראה כמו מישהו שישרוד אתגר פיזי רציני מכל סוג שהוא, וקאל בקושי הצליח לתאר לעצמו איך הוא הצליח לשרוד שם בכמה החודשים האלה. למרות ש… אנשים מסוגלים להמון תחת פחד. אבל כמה החודשים האלה השפיעו עליו. היה לא קשה לנחש שהוא ראה כמה מקרי מוות כמו גם, כנראה, האחרים.
בזמן שהם דיברו ביניהם, דלת המתכת הגדולה נפתחה ושלושה עובדים של המפעל נכנסו לחדר. הם לבשו בגדים שחורים עם הלוגו של המקום על החלק השמאלי של החזה. הלוגו נראה כמו קשת קצת דהויה בצבעה. הם הניחו על הרצפה כמה צלחות עם לחם ותפוח אדמה מבושל, ובקבוק מים של שני ליטר לכל אחד, והלכו. זה בהחלט הספיק כדי לא למות מרעב, אבל אי אפשר היה לקרוא לזה אוכל טעים ומשביע. קאל שם לב והבין שכולם כבר רגילים לזה, סימן שגם הוא יצטרך.
כשהם סיימו לאכול, ראיין התיישב ליד קאל.
– אני מבין שאתה מרגיש לא בנוח כאן. אתה תתרגל, כמה גרוע שזה לא נשמע. אם אתה צריך לדבר עם מישהו, אתה מוזמן. אשמח להקשיב.
הוא אמר, מניח יד על הכתף שלו.
– תודה…
קאל נאנח.
כשהלילה התקרב, כולם התכוננו ללכת לישון. כמובן שאף אחד לא התכוון לתת להם מקומות שינה מסודרים, הם ישנו על הרצפה, או מניחים ראש אחד על השני. קאל העדיף לישון בישיבה.
***
עברו כמה ימים. באותו יום, קאל ואמבר נלקחו לאתגרים. לפני שהלכו, כל אחד מהם השאיר שם משהו שלו, על פי המסורת. קאל עשה את זה בפעם הראשונה ובקושי הצליח להחליט להוריד מעצמו את התליון עם הדרקון שהיה האהוב עליו. הוא הניח אותו על יד כל שאר הדברים. אמבר בינתיים הורידה את הטבעת עם כנפי המלאך שהיא ענדה על האצבע האמצעית של יד ימין שלה.
הובילו אותם במעלה מסדרון ארוך אל שתי דלתות גדולות. הובילו את אמבר אל דלת אחת ואת קאל אל האחרת. הוא ראה מולו חדר גדול עם מתקנים ומלכודות. מסלול מכשולים אמיתי, והוא נראה מפחיד. קאל לא היה בטוח שיצליח לעבור אותו.
•••
עברו שעתיים. שוב נשמעו צעדים כבדים במעלה המסדרון. דחפו את אמבר לתוך החדר. מותשת, היא התיישבה על יד סקיי, כשדמעות נוצצות בעיניה, אבל היא מתאמצת להסתיר אותן. האתגרים נעשו ק��ים יותר ויותר בכל פעם. הסיכון שלהם הלך וגדל.
הדלת נפתחה פתאום שוב והפעם קאל הופיע. הוא נפל על הרצפה, נושם בקושי והשתעל. כולם הבינו אותו. קשה לעבור את האתגרים בפעם הראשונה. קייד הושיט לו בקבוק מים. אפילו שבהתחלה נראה שהוא רואה בקאל אויב, הוא עוזר לכל החברים לצרה שלו.
***
כבר עברו חודשיים. למרבה ההפתעה, כולם עדיין היו חיים. עוד מורדת הצטרפה לשם בזמן הזה. שמה היה אָיירִיס. הנערה בעלת העיניים האפורות גדולות, השיער השחור הארוך והמבט המבוהל, הייתה קצת צעירה יותר מהאחרים, וזה עורר בהם רחמים. היא לא ידעה מה מחכה לה, והם באמת ריחמו עליה.
אייריס הייתה מאוד מרוחקת ונראה היה אפילו שהיא קצת מפחדת מהם. כמובן, הם סיפרו לה איך הכל עובד שם וקיוו שהיא תסתדר.
שבועיים לאחר מכן, הרגו אותה. קשת נוספת דרשה את הקורבן שלה בכדי להופיע.
החבורה הסתכלו על הקשת שהופיעה בשמיים בצער, למרות שאף אחד מהם לא הספיק להכיר את אייריס מקרוב. העובדה שהיא הייתה צעירה מהם, הוסיפה לעצבות של המצב הזה. על יד שאר הדברים על הרצפה נחו עכשיו גם הצמיד הכחול עם הפרפר, והיומן שהיא הצליחה להביא לשם בדרך נס.
***
באותו ערב, הכל נראה רגיל. החבורה דיברו ביניהם וסיפרו על החיים שלהם לפני העונש. הם אפילו סיפרו את הסיפורים שבגללם הם הגיעו לשם. הכל התחיל להתבהר.
קייד הגיעה ממשפחה די ענייה וגנב רק כדי להקל את החיים של המשפחה שלו. תפסו אותו מבצע גניבה רצינית ושלחו אותו למפעל. הוא עזב את אמא שלו ואת אחיו הקטן לבדם וכעס על עצמו על שזה קרה. הוא הבטיח לעצמו שיצליח לברוח, אבל זה עדיין לא קרה.
סקיי, לפני שהגיעה למפעל, הייתה האקרית. באותה פעם, היא עבדה על אתר ממשלתי, שאם הייתה פורצת אותו, הייתה מרוויחה בגדול. אבל לחוסר מזלה, תפסו אותה.
הסיפור של אייזק היה עצוב. לא היה לו מזל והוא למד באותה כיתה במכללה עם בחור שהיה מכור לסמים. אייזק כעס עליו בכל פעם שמצאו אותו מסומם בכיתה, אחרי שבהפסקה אף אחד לא היה שם, כי במצב הזה, הוא הציק לכולם. פעם, אותו אחד החליט להתנקם בו וזרק את הסמים שלו בתיק של אייזק. ככה אייזק הגיע לשם.
ראיין הסתבך עם כמה עבריינים. הוא הסתבך המון, אבל היה טוב בלרוץ, לכן אף פעם לא נתפס. טוב… כמעט אף פעם. באותו ערב האחרים נטשו אותו והוא נתפס.
אמבר ברחה מהבית שלה כבר לפני כמה שנים בגלל יחסים רעים עם ההורים שלה. בגלל שלא היה לה כסף, היא חיה ברחוב וגם גנבה לעיתים קרובות. פעם אחת, היא התגנבה לבית של איזו משפחה עשירה, ושם תפסו אותה.
קאל התעסק בגניבות קטנות ובפעם היחידה שבה הוא נתפס, שלחו אותו למפעל. אם היה יודע שיענישו אותו בצורה נוקשה כל כך, הוא לא היה עושה את מה שעשה באותו יום...
ההורים שלו מתו לפני כמה שנים, והוא נשאר לבדו עם אחותו שקטנה ממנו בשבע שנים. הוא היה צריך לדאוג לה אבל לא הייתה לו אפשרות כי אף אחד לא קיבל אותו לעבודה כי אין ביקוש לעובדים כרגע ולא היה לו מוצא פרט לגניבות.
הם הרגישו שהם סומכים אחד על השני הרבה יותר אחרי ששמעו את הסיפורים האלה.
לקראת סוף השיחה, קאל שם לב שהעיניים של אייזק האדימו מדמעות. כשראתה את המבט של קאל עליו, גם סקיי הסתכלה לכיוונו והחליטה להתעניין מה קרה, כי הייתה הכי קרובה אליו.
– אני… לא יכול יותר. עבר כל כך הרבה זמן… ההורים שלי בטח בטוחים שאני מת, ואני מנסה לברוח מכאן סתם. אף אחד לא צריך אותי יותר בחוץ. למה אני בכלל מנסה להילחם?
הוא הוריד את המשקפיים והניח את הראש על הברכיים שלו.
– אנחנו נלחמים בשביל החופש שלנו, אייזק.
ראיין הזכיר לו.
– זה שקר. אנחנו נלחמים רק כי אנחנו מפחדים למות. אבל כולם בחוץ חושבים שמתנו מזמן. כבר עברה יותר מחצי שנה!
הופיעו שבילי דמעות על הלחיים שלו.
– אייזק! תרגע. כולנו כאן באותו מצב, אבל אף אחד לא מרים ידיים. אתה לא לבד.
קייד תמך.
אייזק ניגב את הדמעות שלו וזרק אל קייד מבט עייף.
הם לא דיברו אחד עם השני לאורך כל שאר הערב. בלילה, כולם הלכו לישון וקאל שם לב שאייזק לא מיהר לעשות את זה בעצמו, אז החליט לדבר איתו קצת ביחידות. הוא ניגש אליו בשקט והתיישב לידו.
– אני מבין למה אתה מרגיש ככה…
קאל התחיל.
– אתה לא. אף אחד מכם לא מבין… לא הייתי צריך להגיע לכאן. זו טעות.
הוא התעצבן שוב.
– איבדת אנשים שהיו חשובים לך כשהגעת לכאן. גם אני. רק שההורים שלי מתו בתאונת מטוס. לא ראיתי אותם המון זמן, אני לא אצליח להבין את מה שאתה מרגיש. אבל אני כן מבין למה אתה מפחד.
– אתה לא מבין. ניסיתי לברוח, אבל הם תפסו אותי ושוב זרקו אותי לכאן.
– אין סיכוי לברוח מכאן… ככה האגדה אומרת ואני מתחיל להאמין לה יותר מיום ליום.
בבוקר למחרת אייזק וקייד נשלחו לאתגרים. אייזק, כרגיל, השאיר את המשקפיים שלו, למזלו הוא הסתדר לא רע גם בלעדיהם. קייד לעומתו, הוריד את החולצה שלו וחשף את הצלקות הרבות שקיבל מהאתגרים שעבר במהלך כמה החודשים שהוא נמצא שם.
עברו שלוש שעות והם עדיין לא חזרו. החבורה התחילו לדאוג, אבל פתאום נשמעו צעדים במסדרון. קייד נכנס לחדר.
– אייזק מת. אני… ראיתי איך הם הוציאו את הגופה שלו מחדר האתגרים.
הוא הודיע והתיישב במקום הרגיל שלו.
עצב נראה על פניהם של כל הארבעה. אולי אייזק לא היה דברן במיוחד, אבל הוא עדיין היה חלק מהצוות שלהם.
קצת מאוחר יותר הופיעה קשת בשמיים. קאל אפילו לא הצליח להרים את הראש אל החלון, הוא רק חיכה שהיא תעלם. אם תושבי קלאודסדייל היו יודעים מה המחיר של כל קשת כזאת, הם לא היו שמחים כל כך לראות אותה.
אחרי השיחה של אתמול, קאל ריחם על אייזק. ההרגשה שהוא החליט להפסיק להילחם באותו יום ונכנע בפניהם כדי שיהרגו אותו, לא עזבה אותו לרגע. המחשבות האלה הציקו לקאל והוא חשב על זה במשך כל שאר היום.
•••
בפעם הבאה, אמבר וראיין יצאו לאתגרים.
רק אמבר חזרה… היא לקחה חזרה את הטבעת שלה והיה אפשר לראות במבט שלה צער, בעוד הפוטר של ראיין נשאר על הרצפה. הם הבינו שהם מתחילים להחלש, זאת כבר הפעם השניה ברצף שמישהו מהם מת והם צריכים להיות מוכנים להכל.
היה מוזר בלי ראיין…
הקשת מחוץ לחלון עשתה את המצב רק גרוע יותר. המוות של ראיין היה לא צפוי. אפילו שכמו עם אייזק, אף אחד מהם לא הכיר אותו מקרוב, האבידה הייתה קשה...
בפעם הבאה, אמבר וקאל הלכו. בסוף האתגרים, הטבעת של אמבר נשארה על הרצפה. גם היא לא שרדה. נכנעה. עזבה אותם…
קשת הופיעה בחוץ. קאל שם לב כמה קשה ורע היה לקייד להסתכל עליה. נראה היה לו שהוא אפילו ראה דמעות עומדות בעיניים שלו, אפילו שהוא לא ממש ניסה להסתיר אותן. מה שכן, לגבי סקיי לא היה ספק. היא בכתה בשקט בפינה הכי מרוחקת מכולם.
היה שקט בלי אמבר. שקט מדי… אפילו בהתחשב בעובדה שסקיי הייתה בסדר. היא איבדה חברה והתקשתה לשמור על אותה אופטימיות כמו קודם . בינתיים, קייד נסגר בתוך עצמו.
מספרם של אלה שנשארו בחיים הלך והתקטן. שוב הביאו לשם מורדים חדשים. אלה היו תאומים - שניהם בעלי שיער חום בהיר, אחד ענד משקפיים, השני לא. לשניהם היו עיניים חומות. השניים החליטו שלא ליצור קשר עם שאר החבורה.
ביום האתגרים הבא שלחו את קאל ואת אחד התאומים. הוא היה חלש, אבל שרד בקושי וחזר יחד עם קאל.
בפעם הבאה אלה היו קייד והתאום השני. התברר ששניהם חזקים מספיק כדי לעבור את האתגרים בשלום.
כמה ימים מאוחר יותר, שלחו את קייד ואת סקיי. כשנזכר באיך שרוב החבורה שקיבלה אותו, מתה בקלות, קאל קיווה בכל ליבו שהם ישרדו. התאומים שמו לב לדאגה שלו והחליטו להתעניין מה קרה.
– הכרנו כאן… עד שהגעתם, היינו הרבה יותר ועכשיו, נשארנו רק אנחנו… אני מפחד בשבילם...
קאל הודה. הם כבר נשארו שלושה… הוא כבר לא הבין אם הוא מפחד יותר על עצמו, או שישאר שם לבדו. הוא לא רצה שזה יקרה… הם הפכו יקרים לו מדי בחודשים האלה.
האחים הורידו את מבטיהם בעצב. הם הבינו רק עכשיו שקאל, קייד וסקיי לא מחשיבים אחד את השני לאויבים, אלא להפך, הם חברים, וזה אפילו הפתיע אותם, שבמקום כזה אפשר להחשיב מישהו לחבר.
– איך אתם הגעתם לפה?
קאל החליט להתעניין.
האחים החליפו מבטים.
– כבר אין לנו מה לאבד.
האחד עם המשקפיים משך בכתפיו.
– הברחנו נשק ותפסו אותנו.
השני ענה.
קאל היה אפילו קצת מופתע. לא כך הוא תיאר לעצמו אנשים שמבריחים נשק.
– ואתה? אם כבר התחלנו לדבר.
– אני גנב. שום דבר מיוחד.
קאל נאנח ונשען על הקיר.
שעתיים-שלוש מאוחר יותר, נשמעו צעדים במסדרון וקייד נכנס לחדר לבדו, ועם חדשות כואבות. הוא כמעט בכה. העיניים שלו היו אדומות. קאל הבין הכל. הרגו את סקיי. הסיכה שלה תישאר לצד שאר החפצים כדי להזכיר כמה נחמדה היא הייתה.
כשהקשת נצנצה מחוץ לחלון, קאל התחיל לבכות. הוא לא הצליח להחזיק את עצמו יותר. המוות של סקיי היה הכי קשה בשבילו וקייד לא יכל שלא לשים לב לזה.
– היא מצאה חן בעינייך, נכון? היא הייתה יפה…
קייד ניסה להקל על המצב אבל לא הצליח. קאל היה שבור מדי בגלל מה שקרה. קייד הבין אותו, כמובן. הוא עצמו עדיין לא התגבר על המוות של אמבר.
קאל איבד את התיאבון שלו ואכל בכוח. הם היו חייבים להישאר בכושר כדי שלא יקרו אבדות כאלה יותר.
הם נשארו שניים… הקשת דרשה את מחירה פעם נוספת…
***
זמן עבר. התאומים החזיקו מעמד, כמו גם קאל וקייד. הם לא הצליחו למצוא שפה משותפת אז התקיימו בנפרד מקאל וקייד.
פעם אחת, שלחו את התאומים יחד, אבל הם לא חזרו. המשקפיים של אחד מהם ושעון היד של האחר נשארו מונחים על יד הקיר המרוחק. את המסורת הזו הם קיבלו על עצמם…
שבעת צבעי הקשת הופיעו בשמיים. עוד שני קורבנות של היופי שלה נוספו לרשימה…
עכשיו, קאל וקייד נשארו לגמרי לבדם.
זמן מה היה שקט. אחרי כל מה שהם עברו, קאל ראה בקייד חבר אמיתי.
– כשהגעתי לכאן, פחדתי נורא… חשבתי שלא אשרוד הרבה זמן. ואני כאן כבר כמעט שנה… פחדתי להיקשר לחדשים, בהת��לה ניסיתי להתרחק מהם, אבל להיות לבד במקום כזה, זה כואב מדי…
קייד סיפר ערב אחד.
– הייתי בטוח שתהרוג אותי ברגע שהגעתי לכאן…
קאל ענה.
– אני יודע. מצטער… הייתי חייב לבדוק את העמדה שלך כלפינו. היו פה כמה ש… התנגדו לנו. נגיד את זה ככה.
– כבר הרבה זמן שהשאלה הזאת מציקה לי… היה משהו בינך לבין אמבר? לא הספקתי להכיר אותה, לצערי, אבל זה נראה מהצד שהיא הרגישה אלייך משהו.
העצב נראה פתאום בעיניו של קייד.
– לא… זאת אומרת… הכחשתי. היא אהבה אותי, אבל… לא יכולתי לאהוב אותה בתשובה. יותר נכון, לא היה לי אומץ להכיר בעובדה שאני מרגיש אליה משהו. בניגוד אליה, אני לא יודע לחיות כאן ועכשיו. פחדתי מדי שבבוקר למחרת מישהו מאיתנו ימות, ולא רציתי להכאיב לעצמי. אבל אהבתי אותה. והיא הלכה ראשונה…
אז, קאל ראה לראשונה כאב אמיתי במבט של קייד. המצב נהיה עצוב אפילו יותר.
***
הרגיעה נמשכה תקופה די ארוכה, למרבה ההפתעה. אבל בוקר אחד, דלת המתכת הכבדה נפתחה שוב בחריקה. קאל וקייד החליפו מבטים. היום שוב תופיע קשת בשמיים…
2 notes
·
View notes
Last Seen Blogs
fuckyeahchinesefashion
Fuck Yeah Chinese Fashion
hamartiaxo
Flaw
mallmarr
this blog is kinda dead
rachmadalijani
The Zen Pencils, The Design Blog | Rachmad Alijani Hutabarat
stoepstories-blog-blog
rooibos